מהרגע שהם נולדים לנו אנחנו בעצם במסע של ניתוקם מתוך עצמנו.

מתוך החוטים שמחברים אותם אלינו.

הפעם הראשונה היא כשמשאירים אותם עם אדם זר, אחר.

עם החששות, הפרפורים שבלב, עם הגעגוע, הצורך המוחשי, הפיזי כל כך שחורך את עור כפות הידיים לקחת אותם בידנו, לחבקם ולנשום את ריחם.

ואחר כך תמיד ישנה "הפעם הראשונה" הנוספת:

הפעם הראשונה בגן.

ובבית הספר היסודי.

וסיומו.

וחטיבה.

וגם היא מסתיימת.

ואז התיכון מגיע.

ושלוש שנים חולפות ביעף והנה טקס הסיום של י"ב.

והגיוס.

ההשבעה.

קורס מכי"ם.

קורס קצינים.

עוד מעט קט דרגה...

וכל ארוע כזה, קטן ככגדול הוא בעצם עוד סימן בשחרור שלו מאיתנו, ההורים, ממני.

אמא שלו.

והנה יש לו גם רשיון נהיגה, אבל כאן למזלי יש לי עוד תקופת חסד של שלושה חודשי ליווי שהצלחנו להפוך אותם לזמן של הנאה ועונג בסיסי ופשוט.

היום מתרופף לו עוד חוט , לקראת ניתוק.

 ג. הבכור קיבל את מפתחות האדומה ונסע בפעם הראשונה , לבדו.

וא. הצעיר קיבל צו גיוס ראשון.

ואני, אני פתאום בוכה...

שבת שלום חברים יקרים, אין כמו ענני הסתיו לתחושת סנטימנטליות רטובת עיניים...

(ורק בקריאה שניה ושלישית ראיתי עד כמה הפוסט הזה מבולבל בזמני ההווה, עבר, גוף שני, שלישי וכו'. אבל מצד שני, אולי כך זה כשכותבים עם דמעות בעיניים...)