לפני כארבע וחצי שנים נפלתי  בדרכי מהחניון למקום העבודה בו עבדתי אז ופצעתי את שתי ברכי.

אלה היו שלהי ימי עבודתי עם הגמד המתעלל הסידרתי, כשלשני הצדדים היה ברור וידוע שהולכים להפרד כידידים, אבל הם,  מצד אחד, לא התאמצו  ממש למצוא לי מחליפה ואני  מצד שני,  ידעתי שאקבל את כל הפיצויים , לא מהרתי לשום מקום וחיפשתי בנחת, עבודה קרוב לבית.

הפציעה היתה פוטוגנית להפליא.

ברך אחת היתה מלאה כולה בדם.

מפליא היה לראות עד כמה העור רגיש וכמה מרושת האיזור ההוא, שהוא עצם אחת גדולה, במערכת נימי דם גדולה שכולם כאילו נפתחו וצבעו את המקום בצבע אדום בולט.

הברך השניה דיממה פחות אבל מראה העור המקולף מעליה היה מפואר לא פחות.

אני זוכרת שקמתי מתנודדת וקצת הממומה מעוצמת הנפילה הבלתי צפויה לחלוטין והתחלתי ללכת, צולעת לעבודה, כששם דאגתי לשטוף את המקום במים ולנסות לנקות תוך כדי גם את המכנסיים שהתלכלכו לגמרי.

ומאז בעצם התחילו לי הכאבים בברכיים.

בתחילה זה היה די הגיוני.

המקום חטף חבלה די רצינית, שטפי דם ועור מקולף, וגם העצם קיבלה מכה חזקה .

מה שלא היה ברור הוא כאבי הברכיים שהמשיכו חודשים רבים לאחר מכן, כשאני מתחילה להתקשות לעשות פעולות פשוטות של עליה במדרגות וגם לעיתים אפילו הליכה ממש.

לאחר חודשים רבים הלכתי לאורטופד ולאחר צילומים הוא המליץ על לקיחת כדורי מגהגלופלקס ופיזיוטרפיה.

את הכדורים לקחתי והם עזרו לי מידית, אפילו אם לזמן קצוב, לפיזיוטרפיה לא טרחתי אפילו להזמין מקום.

הימים עברו.

כאב הברכיים היה לחלק בלתי נפרד ממני.

לעיתים הכאב היה חזק כל כך עד נשימתי הייתה נעצרת.

לפעמים כשלא היה שם הייתי מחפשת אותו, כמו חלק בתוכי שנמצא שם תמיד וחסרונו מורגש כשאיננו.

חייתי איתו כמו שחייתי עם הדיכאון , שידעתי שאני נתונה בו  מחדש.

ופתאום הוא נעלם.

באותה התקופה בה עברתי בה את השינויים הדראסטיים והחזקים ביותר בימי חיי, בימים שהתחלתי ללכת בדרך בה אני הולכת עד היום.

לקח זמן מה , בתוך הסערות שהייתי נתונה בהן לשים לב לחסרונו , אבל הפעם , כבר לא חיפשתי אותו.

לא הייתי זקוקה יותר , כנראה, לתזכורת של כאב.

ביום חמישי האחרון, בדרך אל הדואר נמרחתי באלגנטיות על המדרכה, כשבאינסטינקט קדום ועמוק בתוכי, אני מצליחה לבלום באמצעות , איכשהו, את שבירת פני ואפי וליפול על

הברכיים.

נבוכה משהו קמתי וצלעתי את שארית הדרך לדואר, ושם  הרמתי בחשש את המכנסיים לבחון את הנזק,  הפעם.

שום דבר.

קצת עור מקולף ואיזור רגיש ושורף, וזהו.

שום טיפת דם.

תמהה , סידרתי את המכנסיים, ואמרתי לעצמי, שהכאב עוד יגיע, ומחכה לי כנראה, שוב, תקופה די כואבת.

אבל,

היום, כבר מספר ימים לאחר מכן, אין שום סימן על ברכי שנפלתי בכלל שלא לדבר על שום כאב, ולו הקטן ביותר שהיה אמור להיות באיזור שנפל ונחבל בחוזקה.

והמסקנה?

אין .

מעבר לידיעה הברורה והמוכחת, שוב, על הקשר שבין גוף לנפש.

והתחושה בתוכי שקשורה באופן עלום לנושא שעליו נכתב הפוסט הזה, שהשנה  החגים לא נצבים מולי כמו גוש ענק, מפחיד המאיים כמעט לבלוע אותי לתוכו,

ואין בי מועקה.

כלל וכלל אין...

(ועוד לא "שנה טובה" , חברים יקרים.

עוד מעט...)