נראים הישובים הפרושים על הרי הגליל בחושך.

ומכיוון שהם בנויים במעגל על פסגות ההרים/הגבעות הגבוהות הם נראים כמו מחרוזות אור שמעטרות אותן.

הפעם פיספסתי את שעת השקיעה, שעת החסד של יציאת השנה וכניסתה של החדשה, ואת דקת ההתכנסות לתוך עצמי עשיתי בתוך החושך המוחלט כמעט, כשרק בתיה של העיר סכנין מנצנצים מולי והמסגד עומד מובלט באורו הירוק מעל כולם.

השקט.

הדממה.

צרצרים מצרצרים פה ושם.

קולות האנשים מהבתים שמסביב עולים לפתע מתוך הדממה ושוב נאלמים לתוכה.

הריחות.

של אורנים.

יערת הדבש.

אדמה.

עמדתי בתוך כל אלה, מתנתקת לרגע מכל מה שסביבי, והייתי רק

כאן.

עכשיו.

האנשים שלי.

אני.

(כיף לנסוע איתכם , אמר א. הצעיר בדרך חזרה , וליסתי נשמטה בהפתעה מוחלטת. כיף לנסוע איתכם כי מדברים...

יש אלוהים, כנראה.

וגם ניסים... )

חג שמח.

עדיין.