אז נותר לי להתחיל עם האמת.
והאמת היא שרצינו לחסוך.
כוס קפה.
נסיעה של ערב חג לאחותי במרומי הרי הצפון הרחוק, עם כל הפקקים הצפויים בה והצורך החזק לעשות הפסקה בדרך לכוס קפה.
אבל בתקופה של חיסכון אנחנו נתונים ואין כמו מצב כזה להגיע למחשבות יצירתיות.
אז התקשרתי והזמנתי את עצמי, אותנו, לקפה.
בשמורה.
להפתעתי, היא שמחה מאוד ("מקוקו " להלן "היא" שמכוון שנתונה בבלוג פרטי לא יובא כאן שום לינק אליה).
בסופו של דבר הגענו אליה לאחר פקק קטן של 40 דקות בלבד ביציאה מכביש 6 ולמרות שא. הצעיר הפטיר בסוג של מיאוס הנתון לבני הטיפשעשרה בלבד משהו על ה"כפריים" הללו, דווקא נהננו מאוד, בזמן הקצר והקצוב שהיינו בו.
שתינו קפה הפוך מצויין ממכונת אספרסו (השמורה מצויידת ומדוגמת להפליא).
אכלתי שניצלונים זהובי שומשום להרגיע רעב מכרסם עד בוא ארוחת הערב.
טיילנו מעט בשמורה, צחקנו, דיברנו ונסענו.
וראינו כי טוב.
ולכן,
כשלמחרת היא מלמלה משהו על הופעה בערב, קפצנו מיד על ההזמנה.
גם הופעה.
וגם ארוחת ערב בשמורה.
חיסכון כפול ומכופל.
ולהוסיף את השהייה בחברתה, החוקי וכל הערימה כולה אפשר להבין מדוע שמנו פעמנו בערבו של יום החג הראשון , בכבישים הריקים הפעם , שוב לכיוון השמורה.
ומה יש להוסיף?
היא די ריחמה עלי.
פטרה אותנו מתורנות שטיפת הכילים של האורחים (
).
דאגה שהפרות ישארו ברפת ולא יסתובבו חופשיות בשבילים (
).
קיבלנו ארוחת ערב טעימה, ז'קט ג'ינס עם חפתים וורודים, תואמי חולצתי , לקרירות שבחוץ בזמן ההופעה, שטיפה בדרך על ידי הממטרות שבדיוק אז החלו לפעול, את כל הרפטואר של "הערימה".
וההופעה כמובן, הסיבה שבגינה באנו.
שהייתה מלווה בפריטי מידע חשובים ונחוצים למכביר, שנלחשו באוזני באופן בלתי פוסק, ביחס לקשר המשפחתי של כל אחד ואחד מעשרות האנשים שהופיעו על הבמה .
ואחר כך החזרנו את ז'קט, ילדה אחת שנישאה על כפיים כי המדרכה היתה רטובה מהממטרות
התחבקנו.
התנשקנו.
והפלגנו לתוך הלילה השקט...
היה כיף.
נבוא כנראה שוב...
(וזאת, אזהרה...)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
