" ...אני לא מבינה, לפי הספרים גיל ההתבגרות מסתיים בגיל 18, לא כן? "

אני שואלת את ע. אתמול בפגישה , מנסה להבין את ג. הבכור ונסינות הבעיטה בי, בנו, שעדיין ממשיכים...

"אם להיות מדוייקים, אז לפי הספרים גיל ההתבגרות נמשך עד גיל 24..." ענה הפסיכולוג המוסמך...

"אלוהים יעזור לי...גיל 24...אני לא אעמוד בזה..."

"נכון שאומרים שברגע שנער/ה הולכים לצבא הם מתבגרים, אבל זה לא כך תמיד..."

"אני זוכרת שכשאני התגייסתי, כל התופעות של גיל ההתבגרות עברו לי כמעט מיד..."

"כן", הסכים איתי ע.  "והן חזרו בבת אחת, ובעוצמה בגיל 42..."

שתקתי...

"טוב, שיגמור את גיל ההתבגרות בגיל ,24, מתי שזה לא יהיה..." מלמלתי חרש וחשבתי לעצמי, מה עדיף , לעשות את הדברים בזמנם הטבעי, או להרשות לעצמך לחוות דברים באיחור של עשרות שנים...

נקודה למחשבה...

***********************************************

ועוד נקודה...

אתמול  הייתי  אמיצה.

שטחתי בפגישה עם ע. את הגישה שלי שנישואים הם בחירה שנעשית יום יום מחדש ולא תלויה בפיסת נייר כלשהי...

ואותה פיסת נייר לא נותנת ולא אמורה לתת את הבטחון בקשר בין אנשים, אלא זה צריך לבוא מתוך האנשים שבתוך הקשר...

יש כאן שבירה מסויימת של של בטחון שמחפשים בנישואים, אבל מצד שני, יש אפשרות לבניה חזקה יותר של הקשר שמבוסס על רצון ולא על חוסר ברירה...

השמיים לא נפלו , ג. לא התמוטט והתפתחה שיחה מעניינת בעקבות האמירה שלי...

********************************************

אתמול היתה לי שיחה של כמעט שעה עם ד. .

לא דיברנו כמה שבועות ולכן לא זהיתי את קולו מיד...

חולה ומצונן...

דיברנו אולי כמו שלא דיברנו מעולם...אפילו לא בהתחלה המבטיחה של הקשר ביננו...

שאל מה שלומי, החלטתי לספר לו וסיפרתי לו עליו ועל כמה שטוב לי...שמעתי את הפרגון בקולו...

דיברנו עליו. על איך מרגיש עכשיו. חזר לעצמו כמעט לגמרי...רוצה את מה שרצה בתחילת הקשר איתי, את הדברים שבגללם היה איתי...

אבל העיתוי שלנו היה וחלף...

אמר שיודע, שמבין ומכבד...

שוחחנו על דברים שונים...כמו חברים טובים, שעברו הרבה ביחד וזה משאיר וקושר אותם בחוטים של חברות...

איך הרגשתי?

שהיום לא הייתי הולכת איתו אפילו אם הייתי עדיין בשלב החיפושים שלי...

אבל מצד שני, לכי תדעי...

*****************************************

לאחר הסערה הרגשית של יום ראשון, אתמול היה יום של שקט ביננו...

ספירת מלאי מסובכת השקיעה אותו כל כולו בעבודה, ללא אפשרות לפגישה ואפילו לשיחות הטלפון שלנו, שהיו ספורות וקצרצרות...

והיה לי טוב כך...הייתי צריכה את השקט של היום הזה כדי להטמיע בתוכי דברים שעלו וצצו , כדי לחשוב עליהם, להעביר אותם בראשי שוב ושוב, להינות...

ולרצות שוב...

והיום, העננים השחורים והגשם הכבד שירד כל הבוקר הכניסו אותי למצב רוח עגמומי משהו שלא היה קשור לשום דבר אחר מעבר למזג האוויר...

כנראה שעדיין קשה לי להשתחרר ולהינות מהחורף כפי שאני רוצה, כפי שידעתי פעם...

אבל אני לומדת...

גם את זה...