| 12/2002
 ההתקף
החלטתי לכתוב את הפוסט רק לאחר שאהיה בטוחה שזה עבר.
אתמול בערב, די מוקדם, לפני 23.00, אני שוכבת במיטה, רואה טלווזיה (אפילו לא זוכרת מה זה היה) ופתאם אני מרגישה אותו מגיע... את הגל הזה שוטף אותי...לקח לי עוד כמה שניות לקלוט, התקף חרדה, שוב , אחרי כשנה.
לא חזק כל כך אבל בהחלט מורגש.
האדרנלין שזורם בעורקים, מהסוג שמכניס למתח, דפיקות הלב, ההרגשה הזו שאין לה מילים אבל יודעת בדיוק שהיא שם...
לא נלחמתי לסלק את ההתקף, למדתי משהו בסוף השבוע הזה.
נשמתי.
התרכזתי בנשימות, חזקות ומודגשות ואחר כך רגילות.
ומיד חשבתי על מה שהכי מפחיד אותי בהתקף הזה. לא קיומו, לא העובדה שחזר, לא ההתקף עצמו.
אלא העובדה שהוא מזכיר לי את פמה ההיא, מלפני 4 חודשים.
ואת הפחד שלי שאני אחזור להיות כמו שהייתי פעם.
לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה.
התחלתי לעשות "בקרת נזקים" מהירה. לבדוק האם משהו השתנה לרעה, חזר לאחורה.
לא הצלחתי, הייתי עדיין מאוד "בפנים" בתוך ההתקף.
לא נלחמתי.
נרדמתי. ישנתי טוב. התעוררתי בשעה 03.00 בלילה. הלכתי לשרותים, נזכרתי בהתקף . השינה הפכה לנימנום חזק.
6.00 בבוקר. מתעוררים.
אמרתי לג. "קיבלתי התקף קטן אתמול בלילה, מפחדת שהכל יחזור, כל פמה הישנה".
מרגישה יותר טוב, אבל עדיין הוא שם, מרגישה אותו.
המשכתי בבקרת הנזקים.
החשק להשכמת הבוקר, כמו תמיד, אין שינוי. טוב מאוד.
מחליטה ללבוש את החולצה שהיא הכי, הכי , הכי אני החדשה, לבדוק אם עדיין אוהבת ללכת כך. כן, בהחלט אוהבת. אין שינוי. טוב מאוד.
מנסה לחשוב על ד. - זה הרי קשור רק לפמה החדשה. לא כל כך מצליח לי. מנסה לחשוב על הבלוג , לא ,אני עדיין כל כולי בתוך עצמי, מנסה לברר, עסוקה , לא פנויה למישהו אחר.
נכנסת למכונית, מדליקה גל"צ, אין שינוי. עדיין שומעת רק מוסיקה.
ג. מתקשר. מדברים עלי, על ההתקף, איך אני מתמודדת איתו, לא נלחמת, מכילה אותו, הוא יעבור.
על הפחדים שלי מהחזרה לעבר.
נזכרת במה שמצדה אמרה לי לא פעם: את מחליטה מה יהיה ואם יהיה. את החלטת לפני שנים לסגור ולחסום , את החלטת לפתוח (עם עזרה) ואת תחליטי אם לחזור לעבר.
אני מחליטה. אין שום חזרה לעבר, לא תהייה שום חזרה לעבר.
מגיעה לעבודה.
שומעת מוסיקה. אין שינוי, טוב מאוד.
ד. חוזר למחשבות שלי, לגעגוע. אין שינוי. טוב מאוד.
נכנסת לבלוג, קוראת, אין שינוי. טוב מאוד.
חושבת על היום שמצפה לי, על השבוע שמצפה לי, עמוס מאוד, אין לי יום אחד פנוי, שמחה לזה, מחכה. אין שינוי, טוב מאוד.
חושבת על ההליכה, בחוץ בקור, בגשם (כמו אתמול בערב), מצפה לזה. אין שינוי. טוב מאוד.
מרגישה שאני הולכת ונרגעת, ההתקף ו"האפטר שוק" שלו עוזבים אותי. זה תמיד סחט אותי נפשית. הפעם הרבה פחות.
למה כל כך פחדתי?
ההתקף הוא זכר לפמה הישנה. לא ציפיתי שיחזור, הוא מגיעה בהפתעה, דווקא בתקופות טובות. משום מה חשבתי שהוא מביא איתו את פמה הישנה. ואני כל כך מפחדת מזה.
ג. התקשר לפני מס' דקות, רצה לדעת מה שלומי, . אמרתי לו שזה עבר, ואני בוכה במין הקלה כזו ש"בקרת הנזקים" עברה בשלום.
אמרתי לו שאני כל הזמן מרגישה שאני על זמן שאול. שפתאום מישהו יבוא ויגיד לי: זהו, זמנך עבר, תחזרי לאיך שהיית פעם... אני יודעת שזה לא כך אבל זה מלווה אותי.
יוצאת להפסקה שלי. הולכת , בוודאי שהולכת, הרי חיכיתי לזה כל הבוקר... עם עדיין קצת דמעות ורעדה...
וסוף השבוע? היה נהדר, היה מיוחד. אבל מגיע לו פוסט נפרד.
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
