שוב.

מחדש.

מנסה את עצמי נסיונות אין ספור לקבל הוכחה ניצחת ומוחלטת על כך שמשהו בתוכי שָקָט ורָגָע ובלי כל קשר ליכולת שלי להכנס, בכל רגע נתון, לסערה חדשה לשוט ולהתעופף בה כמו גלשן רוח בים סוער ולהגיע בבטחה לחוף מבטחים.

מצד אחד , ברור לי לגמרי שדברים שאני עוברת ונטמעים בי לא יעלמו בבת אחת כאילו לא היו מעולם, משאירים אותי תוהה ומבולבלת האם כל זאת היה חלום.

מצד שני, לכי תדעי...

לכן אני כמו עכבר מעבדה שנמצא תחת עיניים הבוחנות כל ניע וניע שלו ויחד עם זאת אני גם החוקרת חמורת הסבר וחדת אותו המבט שאינה נותנת לשום דבר, ולו הקטן ביותר לעבור למול עיניה בלי להבחן ולהדרש לעומקו של דבר...

ובמסגרת המצב הנוכחי, מצאתי את עצמי עומדת בשעת צהריים חמימה של סתיו ומכינה (מטגנת!!)  במו ידי (!!) שניצלים ופתיתים לארוחת הצהריים.

וא. הצעיר פער את עיניו ופיו מרוב תימהון לתמונה נדירה זאת ושכח לסגור אותם עד שנכנס לו זבוב לפה...(אוקיי , לא באמת,זאת היתה דוגמא  לשם תאור עוצמת ההלם ).

שבת שלום חברים יקרים, המחקר יסתיים לו בסופו של דבר ואני אלמד להינות ממה שבי, כאן ועכשיו.

ואז אמצא משהו אחר לחפור בו...