| 12/2002
 סופו של שבוע שהיה בו עצב, כאב, געגוע ובכי
היה הרבה יותר טוב, למעשה היה מצויין.
זה התחיל עוד ביום חמישי בערב בפגישה עם הדס. לאחר שלא התראנו חצי שנה והצלחנו למצוא ערב להפגש (שתי נשים כה עסוקות כמונו) היא היתה בהלם ממני. מהשינוי הפיסי והנפשי שעובר עלי.
בילינו ערב מהנה בשיחה מאוד עמוקה כפי שלא היתה מעולם בכל השנים שאנחנו חברות.
ביום שישי נסענו לשפיים לסוף שבוע עם החברים מהתחנה.
הסערה היתה בעיצומה כשהגענו לקיבוץ, הקירבה לים, והשטחים הפתוחים נתנו לרוחות להשתולל במלא עוזן, לפעמים היתה הרגשה שהרוח נושאת אותנו. הרגשה די מעניינת.
לאחר שהתארגנו בחדרים נפגשנו לקפה ועוגה לפני ההרצאה הראשונה. זו היתה ההזדמנות להכיר לג. את קבוצת האנשים שאני כל כך אוהבת, החברים שלי מהקורס, טובה וכן אנשים אחרים מהתחנה שאני כבר מכירה.
הנושא של סוף השבוע היה "גוף ונפש" והעבירו אותו אנשים מ"המרכז הישראלי לרפואת גוף-נפש" בראשותו של דר' נמרוד שינמן, והוא עצמו העביר את ההרצאה הראשונה.
זו הייתה חוויה.
בפעם הראשונהבחיי עשיתי מדיטציה (פעמיים) וחוויתי את ההרפיה המוחלטת שאני חווה לעיתים בטיפול ברפקלסולוגיה.
הנקודה העיקרית שאני לקחתי מההרצאה הזו קשורה לנקודת המבט הבודהיסטית האומרת שיש להתייחס למה שקורה כאן ועכשיו ,בהווה, ולאו דווקא לעבר או לחשוב על העתיד.
התחלנו במדטציה הראשונה, מדטציית ריכוז כשאנחנו מתרכזים בנשימה שלנו, בהוויה הפשוטה כל כך של לנשום ולא להתיר לשום מחשבה להכנס לשם.
לאחר הנסיון הזה , הוא המשיך והגיע לרעיון המרכזי שהוא: גם ההתייחסות שלנו לרגש צריכה להיות קשורה לכאן ועכשיו. אנו צריכים ללמוד להכיל את הרגשות שעוברים בנו, בלי לבדוק מדוע הם קורים ובלי לנסות לחשוב מה יהיה בעתיד.
כשהוא אמר את המשפט הזה אני התאבנתי.
הרי את זה קוקסטה מנסה לאמר לי שוב ושוב, ולא רק היא, גם חברים אחרים במיוחד מכאן, מישרא.
קחי את העצב, את הגעגוע, את הכמיהה, אל תלחמי בהם, תני לעצמך לחוות אותם, אל תנסי להבין מדוע הם כאן, ומה יהיה בעתיד. הם כאן ועכשיו, תני לעצמך להכיל אותם ובסופו של דבר, עם הזמן הם יעלמו.
גם הציטוט מתוך "שנה ליד הים" מדבר על זה, לתת לרגש לעבור בתוך כמו ים.
זה כל כך פשוט, לא תמיד קל, אבל פשוט.
רק אני הייתי צריכה להיות יותר חכמה מכולם, לנסות להבין תמיד למה, להלחם בהם לרצות לגרום להם להעלם ומיד, וגם לחשוב מה יהיה.
המדטציה השניה שחווינו היתה מדטציית חמלה (love and kindness) ובמהלכה התבקשנו לחשוב על מישהו מאד קרוב אלינו שאנו מרגישים איתו פתוחים וקרובים. באופן טבעי בחרתי לחשוב על ג. בעלי אבל במהלך המדיטציה כשהמנחה אמר לנו לחשוב ולשלוח לאותו אדם משפט שאנו רוצים שיעשה לו טוב, המחשבה שלי באופן מיידי אפילו בלי שיכולתי לשלוט על זה עברה לחשוב על ד. ושלחתי לו ממני מחשבות על הפחתת הכאבים, החלמה ובריאות.
זה היה מדהים.
בשבת בבוקר היתה לנו סדנא על תנועה ולקשר שלנו עם הגוף והקשבה אליו. היה קצת יוגה, שוב מדיטציה והרפייה.
אחר הצהריים, הסדנא האחרונה עסקה בנוכחות פשוטה ללא שיפוטיות וביקורת ודברים שקיימים באופן בסיסי אצל כולנו: פגיעות, כמיהה, תקווה. כאן היה מגע בידיים, רגליים וראש.
אני הרגשתי שהסדנאות הללו נתנו לי אישור ללכת עם מה שאני מרגישה ולא להלחם בו, לא לנסות לסלק אותו מיד כי זה לא "טוב" אלא לחוות אותו בואתה הפשטות שאני חווה את הנשימה שלי.
ג. נהנה מאוד מההרצאה והסדנאות וריגש אותי כשפנה אלי ביום שישי לאחר המדיטציה הראשונה ולחש לי "אני שמח שהבאת אותי לכאן"...
מעבר לעניין של הסדנאות ההנאה הגדולה היתה תחושת "הביחד" שהיתה לנו.
החל מהקפה ביום שישי אחר הצהריים, המשך בארוחות המשותפות, במופע של אורה זיטנר שהיה מצויין ולאחריו, כשישבנו מסביב לשולחנות, עם עוגות שהבאנו בעצמנו והמשכנו לפטפט ולצחוק עד אחרי חצות.
כשיצאתי משם, בשבת אחר הצהריים, ידעתי מדוע אני מרגישה כבר הרבה זמן שהתחנה היא בית נוסף עבורי.
אני מרגישה בנוח עם הוותיקים שעם חלק מהם כבר עשיתי תורנויות והחיבור הזה מקשר ביננו.
אבל הכי חשוב, אני יודעת שאותה קבוצת אנשים מהקורס שלי, שאני אוהבת אותם אהבת נפש, תמיד, אבל תמיד יעריכו , יעודדו , יחזקו , יאהבו וירצו אותי.
ואני שמחפשת את זה בכל מקום מרגישה בת מזל.
יכולתי לנסות וליישם את מה שקלטתי והפנמתי בסוף השבוע הזה כבר בלילה כשחוויתי את התקף החרדה אני יכולה לאמר שזה בהחלט עבד.
עצם ההחלטה לא להלחם בו היה התקדמות עצומה עבורי. ואני מתכוונת להמשיך. כי אני יודעת שהכאב, העצבות והגעגוע לד. עוד יחזור, לעיתים חזקים יותר ולעיתים חלשים יותר.
אני אשתדל לזכור להכיל אותם ולתת להם להיות בתוכי עד שיחלפו בלי להילחם בהם. ואם אני אשכח, תזכירו לי...
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
