היו אלה השמים בצבע כחול עם שולי

אדום

וזהב

שהחלו את התהליך הפנימי שבמהלכו הרגשתי איך

אט אט יורדת החשיכה בתוכי

יחד עם החשיכה

שבחוץ.

והחשיכה הפנימית

הזאת מהווה כר מצויין כל כך

לשקיעת דברים שקשה אולי לחשוב אותם  בזמן

שהשמש זוהרת לה

בזהב

ובאור יקרות של אמצע היום.

וכנראה שזאת היתה הסיבה שבגינה מצאתי את עצמי

מסתובבת בקניון, כמו פעם,

עם טעם של

כלום

בפה,

וזולגת דמעות של הבנה,

שלפעמים אפשר

לאהוב

אותך מאוד,

אפשר

לרצות להיות בחברתך,

אבל לא עד כדי

הצורך החופר כל כך מבפנים,

לשנות משהו ממהלכם המסודר של

החיים היומיומיים...