| 12/2002
 אחד הדברים שאני אוהבת בחיים החדשים שלי זו הציפיה...
זה עניין חדש עבורי.
הפעם האחרונה שאני זוכרת הרגשה של ציפיה והתרגשות לקראת משהו ערטילאי היה בתפר שבין השחרור מהצבא, החתונה, והלימודים באוניברסיטה. זו היתה תקופה קצרצרה שבה הרגשתי שהכל פתוח, מרתק, מיוחד, מסקרן, מרגש, מאתגר והיתה תחושה של רעד מרוב ציפיה.
והתחושה הזו פגה די מהר, נעלמה. עד עכשיו.
אני קמה בבוקר עם הרגשה של התרגשות מסויימת וציפיה לקראת היום שמגיע למרות שלרוב אני יודעת מה מתוכנן לי.
ישנה הציפיה שאולי, אולי, אולי היום ד. יתקשר או ישלח מייל. הציפיה הזו לרוב נשארת בלי מענה. היא לא מטרידה אותי רוב הזמן, או מענה אותי בקיומה. היא פשוט שם. לעיתים אני מסתכלת בשעון ואומרת לעצמי, כבר חלף חצי יום ועוד לא... ובסוף היום, אני אופטימית, אולי מחר...
ישנה הציפיה ליום מעניין בעבודה, בשיחות עם חברים, במיילים שמקבלים, מה כותבים החברים מישרא, מה אכתוב היום בבלוג, לפעמים חושבת על דבר מה ויוצא לי משהו אחר לגמרי...ואיך אצליח לכתוב, האם בבת אחת, או משפטים ופיסקאות שלאחר כל אחד מהם אחשוב מה ואיך...
לקראת אחר הצהריים , וסוף יום העבודה , יש את הציפיה להמשך הערב. אפילו אם הוא כולל רק את ההליכה שלי ואחר כך אני נשארת בבית . יש בי את הרעד הזה, של המתנה למשהו שאולי לא יגיע היום אבל ההמתנה עצמה היא כייפית.
אולי הציפיה הזו היא למידה שלי להנות מהדברים הקטנים והטרוויאלים ביותר בחיים? מעצם החיים עצמם, היכולות והאפשרויות שגלומות בהם. שאפילו דברים פשוטים כמו קריאת ספר טוב, ספורט, פגישה עם חברים, סרט, כתיבה, ממלאים אותי שמחה?
אני חושבת שכן, אני מרגישה כך.
אני שמחה על הציפיה הזו כי היא מתבלת את חיי בתבלין שלא היה קיים כל כך הרבה שנים ואפילו אם היא נכזבת לעיתים ודברים לא מתממשים, היא כדאית.
וזו דוגמא לפוסט הזוי במקצת שהתחיל בדרך אחת והמשיך בדרך אחרת לגמרי... .
***********************************************
אתמול בערב נפגשתי עם שתי חברות, נקרא להן צילי וגילי (לא , הן לא תאומות...). חברות מאוד חדשה שעקב הדרך שהחלה היא גם פתוחה וחשופה.
זו פעם ראשונה מזה תקופה של 10 שנים שאני מהווה חלק משלישית חברות.
לאחר הפעם ההיא , החברות עם עופרה ודנה, שהסתיימה באופן שהכאיב לי כל כך ולאורך תקופה ארוכה מאוד , והוותה חלק נכבד מהטיפול שלי אצל אנה, נמנעתי מסוג כזה של קשר.
פחד, בוודאי שפחד, וגם הגנה. וגם לא יצא לי...(אחלה תירוץ).
ופתאום, ללא הזהרה מוקדמת, ללא שום הכנה מצאתי את עצמי שוב חלק משלשיית חברות.
כנראה שבתוך תוכי הרגשתי שאני יכולה. אני חזקה ואוכל להתמודד עם כל כיוון שזה ילך. אולי הרגשתי שאוכל גם לצאת מהר לפני שאפגע ולא אמשוך את זה לאורך זמן עד לכמעט התרסקות . כמו אז.
נפגשנו כבר שלוש פעמים ואתמול זה היה לכבוד יום הולדתי. ערב מהנה של דיבורים, צחוק, אווירה טובה וכייפית.
פתאום היתה לי התחושה הזו שאני מסתכלת על עצמי מהצד ובוחנת אותי וקלטתי: אני לא מקנאה. אני לא מקנאה בקשר שהן יצרו בינהן ושאני לא תמיד שותפה לו. טוב לי עם מקומי שלי בשלישיה ועם מה שאני מקבלת ממנה.
(זו פיסקה שלא קל לי לכתוב אפילו באנונומיות המבורכת של הבלוג).
כך אני מסתכלת על שלושתנו מהצד וחושבת לעצמי: פמה, לעיתים את דווקא מצליחה....
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
