"אני סולחת עכשיו על כל השנים

 על כל הדמעות ימים אבודים

 אני יודעת עכשיו זה גם בגללי

 והרבה זמן עבר

התשמע קולי"

אני אדם סולח.

וזוכר.

גיליתי עם השנים שאני לא יכולה לשאת בתוכי, לאורך זמן, את הכעס, את הפגיעה, את העצב של הדברים שבגינם משהו בי אינו כתמול שלשום.

גיליתי שכל אלו הם רגשות שמְכָלִים אותי מבפנים וכאילו אוספים מתוכי, בוואקום,  את כל שמחת החיים, את החיים עצמם ונשארת רק ריקנות משמימה...

לעיתים תחושת הפגיעה יכולה להשאר לאורך זמן, אבל הכעס עצמו , נמוג ואיתו באה כנראה, סוג של סליחה פנימית , שלפעמים היא כלל לא מתבקשת.

כמו ריפוי עצמי אינטואיטיבי.

הזכרון לא בא מתוך שמירת טינה.

הזכרון הוא הלמידה שלי על עצמי.

על ההתנהלות שלי בתוך אותו מצב משברי שבגינו הרגשתי את אשר הרגשתי.

הוא נצרב במוחי, שוב, לעיתים ללא שום קשר לאותו אדם, גורם, שבגינו הארוע התקיים בכלל.

הזכרון הוא בשבילי.

אני אדם שקל לו לסלוח.

ורק לעצמי הייתי צריכה לעבור תקופת חיים ארוכה ודרכים רבות בה, כדי שאוכל

לסלוח...

אני סולחת עכשיו, שרה ג'וזי כץ,

 על כל השנים

על כל הדמעות ימים אבודים

 אני יודעת עכשיו זה גם בגללי

 והרבה זמן עבר

 התשמע קולי

התשמע קולי

התשמע קולי...

שלא יפסיק קולי הפנימי להשמע.

ואין כמו השקט של יום כיפור כדי לשמוע אותו חזק וברור בתוך התפילה כללית.

גמר חתימה טובה חברים יקרים, צום קל לאלו שבוחרים בדרך הזאת ושלוות נפש מתוך שלמות פנימית לכולנו...

(* "אני סולחת" ג'וזי כץ)