המשתקפים מבעד לחלון החדר בו אני כותבת ברורים כאילו הם נמצאים מטרים ספורים ממני ועלי רק להושיט יד ולגעת בהם...

השמש שזורחת עליהם עכשיו כשהיא בכיוון מערב, צובעת אותם בגווני צבעים  ומשחקת בהם משחק של אורות וצללים...

קוביות לבנות של ישובים הפזורים פה ושם מנקדים את ההרים והגאיות,  ובמבט שני  אני חושבת שאני אפילו מצליחה לזהות בברור את העיר רמאללה...

לא בכל יום אפשר לראות כל כך חד וצלול כמו אחרי ימים של גשם , שניקה את האווויר מהאבק של הקיץ והסתיו...

כשאני מסתכלת מערבה , מהמרפסת אני רואה את הים כחול, רחב ומשתרע עד לאופק הכי רחוק שיכול להיות, עד לאופק הכי רחוק שאני יכולה לראות...

 אוליב   כתבה לי לפני שבוע שהפוסטים של ימי שישי שלי הם אופטימיים...קל לי להרגיש אפטימית ביום כזה.

קל לי להרגיש אופטימית עם השמש הזורחת, הפרחים הפורחים במרפסת, ג. הבכור שחזר הביתה לשבת, עם נשק ומבט טיפ טיפה אחר בעיניים...

קל לי להרגיש אופטימית כשאני מרגישה שהאהבה סובבת אותי ואני מלאה בה...

האהבה הותיקה, החמה, המוכרת, היקרה, זו שלוקחת את ידי בארוחת הבוקר ומחזיקה אותה סתם כך כי רוצה לחוש אותי...

והאהבה החדשה, המרגשת, המסעירה, המשתוקקת ששולחת הודעות SMS גנובות פה ושם שמעלות דמעות בעיני כשאני קוראת אותן...

קל לי להרגיש אופטימית כשאני יודעת, כשאני מרגישה שהשלווה שבתוכי, לא מפחידה אותי יותר...

יום אופטימי חברים יקרים...

ושבת שלום...

(ובאשר לבעיית ההתמכרות שלי לטיפות האף, הפתרון היחיד הוא ניתוח, אבל זה מוריד לי קצת מהאופטימיות ולכן אכתוב על זה ביום ראשון...)