| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 12/2002
 זה היה ברור שלאחר פוסט אופטימי יחסית
כמו שכתבתי אתמול, אני, הגוף שלי, הנפש שלי, הלב שלי, כולם ביחד, יתפסו אותי ויגידו לי: ככה, אופטימית, מלאת ציפייה...באמת? כך את חושבת... אנחנו חושבים אחרת...
וכך הרגשתי לאט לאט ובאין רואה נופלת עלי " השמיכה השחורה" (איזה ביטוי...) של הדאון, של העצבות, של הכאב, של הגעגוע...
יופי. את זוכרת את מה שלמדת בסוף השבוע נכון? כן, להכיל את הרגש שבאותו הרגע, שנמצא כאן ועכשיו...
o.k. אז יאללה, תכילי אותו. מותר לבכות? את רוצה, זה חלק מההכלה, אז תבכי.
וברוך השם, בכיתי, לא החסרתי כמעט לרגע...
את רוב שעות היום ביליתי בחיים של אנשים אחרים בישרא (הייתי לבד במשרד), נכנסתי עמוק, לבלוג ועוד אחד ועוד אחד, הרגשתי איך זה מושך ושוטף אותי אבל לא יכולתי להפסיק.
ג. התקשר, וואו איך שהוא עכשיו מצליח לשים לב לכל שינוי קטן ביותר באינטונציה הקולית שלי... מיד ידע שאני לא בשיאי. רצה לדעת מה קרה, הכל בסדר, לא , סתם, קצת כך... מה אני אגיד לו? הוא לא לוחץ, רק מעודד.
נוסעת הביתה, זה שאחראי על הגשם היה נחמד אלי והחליט בדיוק שבזמן ההליכה שלי לא ירד גשם. הלכתי ובכיתי מצליחה להרגע רק חלקית.
השמיכה השחורה עדיין עלי.
מרגישה עייפה. אולי השבוע הזה (שהוא מאוד עמוס) והתקופה האחרונה בכלל, היו לי מאומצים מדי. האנרגיות שלי נמוכות ביחס למה שאני רגילה.
אפילו ההרצאה בתחנה אתמול לא הצליחה לעודד אותי. באתי, שמעתי, החלפתי שתי מילים עם כמה חברים וברחתי הביתה.
נפלתי לשינה עמוקה. לפחות זה.
לא נלחמתי במה שהרגשתי. הלכתי עם זה. היום אני יודעת שיש לי עוד דרך ארוכה מאוד לעבור עד שאולי אצליח להתגבר על זה.
ואני שוב לומדת שלעיתים גם דברים שבאים מבחירה שלי כואבים למרות זאת.
בבוקר קמתי במצב רוח יותר טוב, השמיכה השחורה היתה רק למרגלותי. האנרגיות די חזרו.
החלטתי שהיום אני לא אכנס לבלוג מהבוקר אלא קודם אעבוד קצת. וכך היה. בהתקף חריצות יוצא מגדר הרגיל התנפלתי על החומר שעל השולחן, וניקיתי את כולו. טוב, זה לא היה ממש הרבה וממש קשה. עד 11.30 סיימתי הכל, וחיכיתי שהביג בוס יסע ואז באתי.
עברו שבועיים מהשיחה האחרונה ביני לבין ד.
היום אני נוסעת ללימודים, חלק מהדרך חופף את הדרך שלו מהעבודה, ואני תמיד חושבת לעצמי שאולי הוא בדיוק עובר בצד השני בדרך הביתה...
אפשר לבקש ממי שאחראי למזג האוויר להחליף אותו קצת? כי זה קצת קשה להרגיש "שמש" בלב כשבחוץ כל כך אפור כבר כמה ימים...והחלטתי שאפור אני אוהבת עכשיו רק בלונדון, אז אם הוא (אחראי מזג האוויר) יקח אותי לשם זה בסדר אבל אם אני נשארת כאן, אז קצת שמש ושמים בהירים בבקשה... .
ולחשוב שימים כאלה היו אהובים עלי ביותר...
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
