שהיוו את החלק הניכר של שנות

חיי,

הייתי חייבת לדעת בדיוק מובהק ומוחלט מה יהיה , מתי והיכן, בכל יום אפשרי של חיי.

היום.

מחר.

בכל שעה.

בכל יום מימי השבוע.

בשבוע הבא.

חודש הבא.

ואם היה לדעת מה יהיה היום בעוד שנה,

זה פשוט היה

נהדר.

ולא היה משפט שמטריף עלי את דעתי יותר מזה האומר על כל דבר "בלי נדר".

מה, בלי נדר?

איך, בלי נדר?

אני רוצה לדעת!!

אני חייבת

לדעת!

וחוסר הבטחון שבא מתוך חוסר הידיעה הברורה של מהלכם הסדיר של חיי

היה פורט על עצבי וכאבי

כמו על מתרי כינור לא

מכוון.

ואחר כך כל זה השתנה בבת אחת והתהפך לו ב 180 מעלות שלמות

ולא יכולתי לשאת שום סדר כזה, מאורגן בעולמי,

בתוכי,

וממש פרחתי בתוך השינויים התכופים ואפילו, לפעמים,

הייתי יוזמת אותם

בעצמי.

וגם זה לקח לו את הזמן שלו עד עכשיו,

כשאני נמצאת באיזון מסויים ביחס לתחושת הזמן והסדר של ובתוך

חיי

ומסתגלת לכל פרמטר במרחב שלו,

כמו זיקית שמחליפה את צבעיה...

(הרהורים בדרך חזרה מהקולנוע בעקבות הפוסט הזה)