קבענו אתמול בערב, קוקסטה ואני להיפגש, לעשות קצת "שופינג ארוונד" בקניון  וללכת לסרט המדובר אך בגלל התפתחות מסויימת אצלה הקשורה לעניינים שבלב (דהיינו, אהבה…) הבילוי שלנו התקצר לסיבוב קצר בקניון ושיחה ארוכה ומענגת על סלט ב"ארומה".

החלטנו שפרידה שחיכתה כל כך הרבה זמן לדייגו ריברה תחכה גם לנו עוד שבוע –שבועיים…והיא חזרה הביתה, אל ענייני הלב…

בנסיעה הביתה חשבתי על השבוע שעברתי.

הוא היה עמוס באופן מיוחד בפגישות, הרצאות, לימודים והיום משמרת בתחנה. למעשה לא היה לי אף יום שבו ביליתי ערב בבית. ואני שפעם שני ערבים עסוקים בשבוע היו מדכאים אותי, זרמתי מיום ליום ונהניתי מאוד.

גם זו הרגשה חדשה אצלי. הרצון וההנאה מסדר יום עמוס וצפוף. בעבר (הלא כל כך רחוק) ערב מהנה מבחינתי היה לחזור הביתה , קצת לארגן את העניינים ולהתיישב מול הטלווזיה לערב של צפיה ארוכה כמו שג. הבכור היה מכנה את אותו:" ערב טלווזיוני גדוש" והוא היה גדוש, לא פסחתי כמעט כל שום דבר (טוב, עד לויוה לא הדרדרתי…), שום סדרה, תוכנית מלל/אקטואליה/חדשות , דוקמנטרית, בישול, גינון, עיצוב הבית (בי.בי. סי פריים) ועוד ועוד...בטטת כורסא ברמה גבוהה ביותר.

היום המחשבה על זה, על צורת החיים הזו ממש עושה לי רע.

הצלחתי למלא לי את השבוע כך שרוב העומס הוא בתחילתו וימים רביעי וחמישי פנויים יותר אבל גם בהם אני יוצאת החוצה להליכה שלי וכך יש לי את התחושה של פעילות יום יומית.

לעיתים אני חושבת לעצמי אם זו לא בריחה מסויימת, אולי מעצמי, ממחשבות, רגשות,  דברים מסויימים, אבל מצד שני, דווקא בזמן ההליכה שלי המחשבות רצות לכל כיוון וזה הזמן שבו אני נמצאת עם עצמי באופן טוטאלי ונותנת למחשבות לזרום לכל כיוון, לעיתים גם לכיוונים לא נעימים או מכאיבים.

אז אני כנראה לא בורחת. רק נהנית מאוסף האפשרויות שנפתחות בפני בכל  שבוע.

ומה מחכה לי בסוף השבוע הזה?

היום יש לי רפלקסולוגיה ומשמרת בתחנה ושישי שבת הוא שילוב של פגישות עם אנשים (בריתה ביום שישי, ארוחת צהריים בשבת), יציאה לבילוי, בוודאי סרט ("שר הטבעות" לאחר שנראה את החלק הראשון כמובן, כן עדיין לא ראיתי sue me…), וגם קצת לנוח, לגמור לקרוא את "מסע אחר" , "נשיונל ג'אוגרפיק" ולהמשיך את "האניגמה" , ההליכה שלי כמובן, וכך סוף השבוע חולף לו בכיף בלי הרגשת הדיכאון המוכרת של סיומו ותחילת שבוע חדש.

**************************************************

היום לפני 4 חודשים הכל החל…הקשר עם ד. והשבוע עבר חודש מאז שסיימתי את הקשר (לפחות במתכונת הזו), זמן טוב לסיכום, נכון?

לא יכולה לסכם. אין מה לסכם.

אני עדיין כל כך בתוך התהליך (איזה בדיוק? סיום הקשר? רצון חזק לחדש אותו? החלמה מהקשר? לא ברור לי…) ועכשיו אני יודעת שיש לי עוד דרך ארוכה עד שאוכל להסתכל עליו מתוך מרחק , מנקודת מבט מרוחקת יותר ופחות מלאה ברגשות.

והדרך הזו יש בה עליות לא גבוהות מדי, ומורדות לעיתים עמוקים ולעיתים פחות ולפעמים יש בה מישור שבו הכי נוח להיות.

יש בדרך  לעיתים עצבות רבה, כאב, געגוע, כמיהה, דאגה (מה קורה איתו? איך הוא מרגיש? ), ציפיה קטנטנה, פצפונת שאולי, אולי הטלפון הזה שאני שומעת מרחוק, במרכזיה, זה הוא אבל האכזבה שבאה בעקבותיה לא כל כך עצומה, יש בה מחשבות עליו חלק גדול מהיום, אבל גם שעות שבהן הוא לא אצלי, בראש, בלב, בנשמה…

אני הולכת עם הדרך הזו לאן שתוביל אותי, לא נלחמת בה, לא נלחמת במה שאני מרגישה וחושבת ונותנת לעצמי ללמוד מהחוויה הזו על כל הדברים שמרכיבים אותה.

לא מתחרטת על שום דבר…

ולגילי היקרה (מהצד צילי וגילי…), אני רוצה לשלוח לך תודה ענקית, את יודעת על מה…(נכון, זה לא יפה לדבר על סודות בחברה אבל במקרה הזה אין לי ברירה, זה לא הסוד שלי…).

ומשהו קטן לסיום שיהיה על מה לחלום…

סוף שבוע חורפי, נעים, חמים ומפנק לכולם.