אימה.

ליתר דיוק...

מחשבה כזאת שכשאני חושבת אותה, וזה קורא לי לפחות פעם אחת ביום, מעבירה בעורקי זרם של מי קרח...

טיפשי .

אבל אולי לא ממש...

אני מפחדת שיום אחד אני אדליק את המחשב, אכנס לישרא, או לסתם דף וורד לשם העיניין , אניח את הידיים על המקלדת ו...

שום דבר.

שום כלום.

גורנישט.

נאדה...

ריק לגמרי...

לא יוצא ...

לא מצליחה לכתוב מילה.

לא עולה בי שום רעיון...אפילו לא שביב , קצה קצהו של משפט פתיחה, המשך, סיום...

יבש לגמרי מעיין הכתיבה...

כשהייתי קטנה, צעירה בימים כתבתי לא מעט.

יומנים, שירים, סיפורים.

הכל מאוד בוסרי ואני חושבת שחוץ מהיומנים ,ששמרתי את כולם, לא נשמר לי דבר נוסף ממה שכתבתי אז...

פעם, כשהייתי ביסודי, זכיתי בפרס שלישי בתחרות חיבורים על ירושלים או משהו כזה, והפרס שקיבלתי, חינוכי מאוד כפי שנתנו אז, היה ספר , על...נכון, ירושלים...

הפסקתי לכתוב ביומן לאחר שהכרתי את ג. שהפך לאחר מכן לבעלי כי הרגשתי שאין לי צורך בזה יותר.

היתה תקשורת טובה ביננו, כתבנו מכתבים וזהו.

גם השירים והסיפורים, שחלקם היו פנטזיות רומנטיות דביקות ואחרים היו שירי בכי ונהי על מר גורלי וחוסר האהבה שבה הייתי שרויה, הפסקתי לכתוב, כנראה מאותה הסיבה, שפשוט הרגשתי  שהחוסר שלי, אז, התמלא...

וכך סגרתי את הכתיבה שלי, בתוכי...

ולא חשתי שום רצון לחזור ולכתוב עד לפני כשנתיים וחצי...

עבדתי במשרד עם הגמד הסדרתי המתעלל והיה לי רע, רע, רע...ממנו ובכלל...

ואמרתי לעצמי , תכתבי, תוציאי את זה החוצה, משהו...אבל לא עשיתי עם זה שום דבר

ואז מצאתי איזשהו ספר שיהיה כמו מין יומן שהיה עלי לנהל , לכתוב מה הדברים הטובים שעברתי בכל יום, מה הייתי רוצה שיהיה, גם מה עשיתי, כרונולוגית...

זה אמור היה לתת לי בסופו של התהליך את היכולת להפוך את חיי לטובים יותר...

אני זוכרת שכמעט ולא הצלחתי למצוא שום דבר טוב בחיי, שמילוי היומן בצורה כרונולוגית עצבן אותי והוציא אותי מדעתי ולאחר מספר שבועות, הבנתי שעל ידי הכתיבה הזאת, החיים שלי לא ישתפרו ועזבתי את זה...

ואז , כשהחל תהליך השינוי אצלי, גיליתי את ישרא והכתיבה פרצה ממני בבת אחת, כמו נחשול שעצרו אותו במשך תקופה ארוכה ועכשיו הוא צריך לשטוף את בסערה את המדבר הצחיח שהיה שם...

ומאז אני כותבת...

הרבה.

כל יום...לפעמים מספר פעמים ביום...

ולא רק כאן.

ולא רק בבלוג...

והכתיבה שלי השתנתה במשך השנה הזאת, ובכל פעם שאני מסיימת ומפרסמת פוסט יש בי עדיין תמיהה ופליאה מסויימת על היכולת שלי לעשות את זה...

ועם התמיהה והפליאה התחיל לחלחל הפחד ההוא...

שיום יבוא ולא יהיה לי על מה לכתוב...

לא יהיה בתוכי שום דבר שארצה, שאוכל להוציא החוצה...

במידה מסויימת אני כותבת כל יום כדי להוכיח לעצמי שעדיין יש בי את זה...שעדיין אני יכולה לכתוב וזה לא נעלם לי...

כנראה שהפחד הזה, האימה הזאת, היא בת לוויה תמידית ליכולת של אדם ליצור משהו, ולי במיוחד, שתמיד ראיתי את עצמי כאדם חסר יצירתיות לחלוטין, הפחד מאיבוד היכולת הזאת, כנראה עמוק וחזק מאד...

וללא מרפא...