איך שכחתי את זה?

סוף יום העבודה. אני עולה לחניה על הגג, להכנס למכונית ולנסוע הביתה...

ו...

אין מכונית...

אמנם כבר חשוך במקצת, אבל הגג מואר, מעט מכוניות חונות והמכונית שלי, בצבע ירוק/טורקיז, איננה...

לוקח לי עוד כמה שניות כדי להזכר...

הכנסתי אותה היום בבוקר , למוסך, חיבור רדיאטור חימום מחדש, בדיקת חורף, איזון גלגלים , טיפול תקופתי, וכו'...

מעולם.

מעולם לא קרה לי ששכחתי דבר כזה לגמרי...

שלא התקשרתי במהלך היום למוסך לבדוק האם המכונית מוכנה וגם לנסוע ולקחת אותה לפני סיום יום העבודה שלי...

מעולם.

אני עם הזכרון הכל כך טוב שלי? שאין דבר שנכנס אליו ונשכח ממני..?

מה קורה לו? מה קורה איתי...?

(למזלי המוסך היה עדיין פתוח, לקחתי מונית והבאתי את המכונית עם חימום פועל, לאחר בדיקת חורף וטיפול תקופתי, ופחות 3,000 בחשבון הבנק שלנו...)

צמח בר אמרה לי הערב שאני נשמעת כמו נערה מאוהבת בת 16 עם הבגרות והתובנות של אישה בת כמעט 44 (בעוד שבוע ויום...)...

ואולי בדיוק שם נמצא הזכרון שלי...

בזמן ההליכה פגשתי בקניון מישהי שלא ראיתי מזמן...

פעם עבדנו באותו המקום, היא במשרה נחשקת, מרתקת, מרכז העיניינים, ואני בחדר ליד, משהו אחר לגמרי...

ידעתי שהעבודה היא כל עולמה, שאין לה משפחה, אבל היום כשראיתי אותה מסתובבת בקניון מנסה להפיג את הבדידות שלה, שעטפה אותה כמו שמיכה גדולה ועוקצת, יכולתי רק לומר לעצמי, את בת מזל פמה, את כל כך בת מזל ואת אפילו לא מודעת לזה...

וקצת פחדתי הערב הזה.

מעצמי. שוב.

ערב לבד, אני עם עצמי...

ופתאום עלו וצצו מועקות שמזמן לא היו שם...אי נוחות שחשבתי שכבר הלכה לבלי שוב, אבל לא כך...

ולא נלחמתי כי אני כבר לא נלחמת ברגשות שלי, בתחושות...

הם חלק בלתי נפרד ממני ולכן אני מכבדת אותם, מכילה אותם , עושה מה שמרגישה שעושה לי טוב ומחכה שפשוט ימוגו...

וכך היה, כך הווה...

מהרגע שהעלאתי את הפוסט על הפחד שבי מאיבוד פתאומי של היכולת לכתוב, הוא פתאום הפך לקטן יותר, מהרגע שכתבתי אותו והסתכלתי לו בעיניים, הוא פתאום כבר פחות מפחיד...

ואולי, אולי הוא זה שמפחד ממני ולא להפך...