בפראפראזה על המשפט הטעון והנורא ההוא, ובלי ההמשך המזוויע שלו , גיליתי השבוע את תחושת השיחרור שבאה מתוך הבנה אמיתית, עמוקה

וריגשית.

הכרה שנטמעת בתוכי מתוך הרגש שבא איתה ולא רק מתוך הרציונל, שבעצם היה שם כבר זמן מה.

וכשזה קורה לי פעמיים בשבוע,

השחרור הוא כפול ומכופל ואיתו היכולת להמשיך, באמת,

הלאה.

לא נשארתי אתמול עם עצמי כפי שתכננתי.

אותו מישהו, חנון ורחום, שאני מרגישה ששומר לעיתים מלמעלה, דאג שתגיע ההזמנה, ברגע הכל כך נכון שלה, ותיקח אותי לערב ארוך (עד שתיים לפנות בוקר כמעט) של שיחה ארוכה, עמוקה ומענגת, כשעוד לפניה, במהלכה וכמובן שלאחריה כבר ידעתי שאני בסדר, וששוב, הכאב הטהור והמזוקק, ששטף אותי לרגע אחד  ואחר כך שקע וניטע בתוכי,

לא יכריע אותי.

ועם כל זאת, אני מכירה כבר את עצמי מספיק טוב כדי לדעת שחלק מההתמודדות שלי עם הדברים הוא לקחת את תחושותי עד לסף קיצוני כמעט, כשאני מסתחררת כאחוזת תזזית לאורך כל הבוקר וצהרי יום השישי, וגולשת, חסרת נשימה ובאפיסת כוחות כמעט ,לתוך שינה עמוקה וחסרת חלומות...

שבת שלום חברים יקרים, הים היה כחול בצהרי היום  , קצף הגלים לבן וסירות המפרש וגלשני העפיפון צובעים את האופק בצבעי הקשת כולם...