כך זה התחיל.

"אחריך"

זעקה ויקי ליאנדרוס ממעמקי גרונה השברירי וזיכתה את מונקו במקום הראשון באירוויזיון של 1972 ואני התחלתי לשיר בצרפתית בלי להבין מילה (ולסרס את רובן...).

שנה לאחר מכן, 1973,כשכל המדינה כבר ישבה למול מקלט הטלווזיה לראות את אילנית מביאה גאווה בלב האומה, אן מארי דויד עמדה על הבמה וחיוך גדול על פניה והתחננה ש "tu te reconnaîtras" ("תכיר את עצמך"), אני כבר הייתי שבויה לחלוטין, וקירות חדר האמבטיה נרעדו בכל ערב מחדש...

ומאז זאת היתה אהבה גדולה מאוד.

לאורך הרבה מאוד שנים.

ובאהבה  כמו באהבה נכנסתי כל כולי, לפחות לימי התחרות, לתוך השירים וכל מה שסבב אותם, ובשנים הראשונות הקפדתי להקליט (בטייפ!!) את כל התחרויות (תוך שאני מצמידה את הטייפ למסך הטלווזיה) ואחר כך שומעת את הקלטת שוב ושוב ושוב עד כדי כך שישנם שירים, בני עשרים ושלושים שנה שאני מתחילה לזמר אותם על מילותיהם הכמעט מדוייקות ברגע שאני שומעת אותם.

וכך היה אתמול בערב.

במופע מענג שסיכם תוך כדי מסע נוסטלגי שנים רבות אחורה , 50 שנות אירוויזיון.

וכשאירית ואני לא הפסקנו   לדבר, להעביר ביקורת קוטלת ולהתפוצץ מצחוק מהבגדים/השיער/הריקוד  של הזמרים, להעלות זיכרונות, להתרגש ובעיקר לשיר בקולי קולות כמעט (למול עינהם המבועתות משהו של בני זוגנו , שראו כבר דבר אחד או שניים איתנו ) כמעט את כל השירים כולם, ידענו, לזמן קצר ומענג, שבעצם חזרנו

לרגעים הטובים של ימי נעורינו...

Kisses for me, save all your kisses for me

Bye bye, baby, bye bye

Don't cry, honey, don't cry

Gonna walk out the door

But I'll soon be back for more

ואין, אין על ג'וני לוגן גם 25 שנה לאחר הפעם הראשונה...