בובה שפוקחת ועוצמת עינים. בוכה וצוחקת. וגם עושה פיפי אם אני לא טועה...

בובת חלומות שלי כילדה...

זה מה שקיבלתי כשחזרו איתה מבית החולים.

כאילו היא, האחות שנולדה לי, הביאה לי יחד איתה...

שלא אקנא כמובן, ילדה בת ארבע שבבת אחת הפסיקה להיות במרכז העיניינים והיתה צריכה להתחרות על תשומת הלב עם מישהו נוסף , אטרקטבי יותר...

היא היתה שחומה כמו אמא שלנו, ולמעשה כך נוצרה החלוקה הגנטית/טבעית בבית שנמשכה לאורך השנים: אני בהירה כמו אבא שלנו והיא, העתק של אמא שלנו...

בשנים הראשונות היה דווקא בסדר.

בתמונות מאז יש לה פנים כאלה מתוקות, תלתלי זהב , פה מעוצב, מבט ממזרי בעיניים...

לא זוכרת אותה כילדה נוחה או קשה, לא התעמקתי בזה כנראה באותן השנים...

ככל שגדלנו וכל אחת התחילה לעצב את דמותה העצמאית, היחסים ביננו התעכרו.

במילים פשוטות, לא סבלתי אותה. היא הפריעה לי עם החברים שלי, הסתובבה לי בין הרגליים, הציקה, דרשה תשומת לב, כל מה שאחות צעירה אמורה לעשות לאחותה הבכורה...

היו מריבות , היו צעקות וגם מכות (משיכת שערות בעיקר, ולי, לי היה שיער ארוך מאוד שהיא מאוד אהבה למשוך אותו...).

כשעברנו לדירה חדשה בעיר אחרת, ולכל אחת היה חדר משלה, עברנו לשלב המלחמה הקרה.

התעלמות הדדית אחת מהשניה והתייחסות רק במידת הצורך הנדרש ביותר...

למותר לציין שאמא שלנו היתה אובדת עצות ביחס אלינו...

כבת יחידה היא ציירה לעצמה פנטזיה של שתי אחיות שהן החברות הטובות ביותר בעולם, משתפות אחת את השניה בכל דבר ומבלות כל דקה פנויה ביחד, ובפועל קיבלה שתי חתולות  שלופות ציפורניים מחודדות שרק מחפשות הזדמנות לנעוץ אותן אחת בשניה, או לחילופין, במקרה הטוב, התייחסות של אוויר אחת אל  השניה...

השינוי בא כשהתגייסתי ועזבתי את הבית.

דווקא אז, בלי הקירבה היומיומית, בלי תחרות נסתרת שאולי היתה ביננו, הפסקנו לריב והתחלנו לדבר אחת עם השניה וכך בנינו , לאט את היחסים ביננו כפי שהיו עד לשנה האחרונה, עם השינוי שחל בהם בחודשים האחרונים...

אנחנו מקרה קלאסי של הפכים...

היא שונה ממני לגמרי.

חיצונית (כשרואים אותנו ביחד לא מאמינים שאחנו אחיות) וריגשית.

היא סוערת, ספונטאנית, נמרצת, פתוחה וזורמת,  היתה בתנועת נוער (קן חולון המיתולוגי של השמו"צ)  והלכה להגשמה בנח"ל ובקיבוץ (לשמחתו הרבה של אבא שלנו שמישהי הלכה בדרך שהוא לא יכול היה ללכת בה...), מוקפת בחברים שאספה סביבה לאורך השנים, מצחיקה, אינטליגנטית , חזקה ונחושה להשיג את המטרות שהציבה לעצמה...

הערצתי אותה כשהלכה ללמוד לתואר שני באוניברסיטה עם שלושה ילדים קטנים מהם שני תינוקות...(וסיימה אותו בציון גבוה ).

במשך השנים שמרנו על קשר רציף פחות או יותר, כשהיא היתה זאת שדאגה יותר לשמירת הקשר.

היום אני יודעת שלא היה קל להיות אחותי באותן השנים.

אבל היא לא וויתרה עלי, ובמיוחד לאחר שנשארנו לבד מכל המשפחה וידענו שיש לנו רק אחת את השניה, לי היה נוח וקל לסגת לתוך העצב/דיכאון שבי והיא, היא לא היתה מוכנה לוותר לי, לוותר עלי...

כשהחל אצלי תהליך השינוי התקשרתי לספר לה, על רובו בלי החלק שקשור לד. והפנטזיה שלי דאז, ולאחר שסיימתי היא התחילה לבכות...

את יודעת, אמרה לי, בדיוק עכשיו הגעתי להחלטה שאני מקבלת אותך כפי שאת, לא מנסה לשנות אותך, לא מנסה להתווכח איתך, והנה את משתנה לי, שוב...

בשנה האחרונה הקשר בנינו התהדק ונהיה אמיתי וכן יותר וככל שחלפו הימים ואצלי הסערות לא פחתו הרגשתי שמשהו חסר  והחלטתי לשתף אותה בכל מה שעובר עלי ולתת לה לקרוא את הבלוג שלי, וזאת היתה אחת ההחלטות החשובות שלקחתי השנה.

ההבנה, הפרגון, חוסר השיפוט, הקבלה, התמיכה והעידוד מצידה הם מוחלטים.

והקשר הדוק יותר מתמיד...ואולי זה הקשר שאמא שלנו חלמה עליו בשנים ההן...

אנחנו עדיין שונות מאוד רק שהחלפנו את ה"תפקידים".

אני היום הסוערת, שרוצה להתנסות ולחוות, שאינה יושבת בשקט, אנרגטית ובתנועה מתמדת...

היא היום שלווה יותר,שלמה, נמצאת במקום שטוב לה ונהנית מפרות העבודה הקשה של השנים הקודמות, מהמשפחה (שלושה בנים), העבודה, החברים, החיים...

לאחותי יש היום יום הולדת...

אחותי בת ארבעים...

מזל טוב אחותי, שיתגשמו כמעט כל חלומותייך ושתמיד ישאר משהו נוסף לחלום ולשאוף אליו...