ופתאום, מתוך ים התמונות הצבעוניות משנות הילדות של א. הצעיר וג. הבכור בילדותם נפלו מספר תמונות בשחור לבן
קפאתי.
בלעתי רוקי, נשמתי עמוקות והסתכלתי.

חשבתי שזה כבר מאחורי.

כמה אפשר להגעגע, עמוק עמוק בפנים, אפילו אם עברו 19 שנים, 11 שנים?

אבל מול התמונה של אבא, אמא עם תסרוקת גבוהה של תחילת שנות השישים וילדה חלקת שיער בתספורת עגולה שמקיפה את פניה ומלכסנת את פניה למצלמה, וחיוך קטן על פניה, כאילו נותנת אותו במשורה,הדמעות פרצו וטלטלו אותי לגמרי בלי שליטה.

והם המשיכו מול התמונה שלי, בת שנה , על כתפיו של אבא שלי מביטה בסקרנות בוטחת במצלמה ובמי שמאחוריה...

יש בו, באבא שלי בצעירותו, היה משהו שדומה לקנת בראנה.

אמא שלי , צעירה ויפה מציצה מבעד מסך צמחים.

ותמונה שלנו עם  אבות המשפחה המורחבת, עומדים רציניים כמו בתמונת מחזור ורק אני מסתכלת לצד,למשהו אחר שעניין אותי כנראה יותר.

ועוד שתי תמונות.

האחת, ילדה יושבת על כיסא בפארק, ידיה עמוסות בובות, וסרט לבן גדול על ראשה - אמא שלי בת שנה
השניה ילדה בכיסא גבוה של תינוקות, פניה מוטות קדימה ולמטה, מחייכת בשימחה למשהו עלום, שנמצא שם - אני , בת חצי שנה.

והדמיון, הדמיון כל כך בולט עד כדי צמרמורת...

הדמעות יבשו, הגוף נרגע מטלטלתו ואת התמונות לקחתי אלי.
ללמוד להסתכל בזכרונות בלי כאב...

(שנים לא יכולתי להסתכל בתמנות של המשפחה. אני עדיין לא יכולה.

אבל עם הזמן. לאט לאט, סדקים בחומה הזאת, שעדיין קיימת בתוכי, נבקעים...)