| 12/2002
 שבת נהדרת ושרה טבעות...
היה סוף שבוע נהדר. מזמן לא הרגשתי כך. (טוב, לפחות שבוע...).
זה התחיל בבוקר שימשי עם שמים כחולים ביום שישי בבוקר ואני הרגשתי פורחת כמו האמנון ותמר אצלי באדניות. מה שחיזק אצלי את התשובה שנתנה לי מצדה ביום חמישי בטיפול.
שאלתי אותה איך ייתכן שלאחר שנים שהחורף היה אצלי עונה מועדפת בעליל, וימים של אפור, עננים שחורים וגשם זלעפות וההתכרבלות שבעקבותיהם היום משמחים אותי מאוד, איך ייתכן שהשנה אני לא רוצה חורף! בשום פנים, לא רוצה מזג אוויר מעונן, לא רוצה גשם (נכון, לא יפה, החקלאים והכנרת מחכים ואני פתאום לא...אבל...) לא רוצה קור, לא מחכה להתכרבלות ואפילו עוד לא פתחתי את עונת התה כפי שהודעתי קבל עם ובלוג...
מצדה אמרה שאולי זה בגלל שאני מרגישה כל כך חיה, מלאת חיות. השמש וימים שימשיים מחזקים אצלי את תחושת החיות והחורף על כל המשתמע מכך, גורם לי לההפך.
ואכן, ביום שישי בבוקר הרגשתי נהדר. היתה לנו בריתה בצהריים ולבשתי את הסריג בצבע הלילך שהבאתי מלונדון. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהיתי קרובה ביותר ללבוש מה שקרוי "חולצת בטן". הסריג קצר מאוד והייתי צריכה לדאוג כל הזמן שיכסה לי את הבטן...
הצאוורון הגדול שחושף את הכתפיים נתן לי תחושה שהרבה שנים לא הרגשתי כשלבשתי בגד כלשהו, סקסית. תחושה סקסית לאללה.
למעשה, מזמן, או אפילו מאז שאני זוכרת את עצמי כאדם בוגר לא הרגשתי כל כך סקסית וכל כך טוב.
וג. היה מבסוט לגמרי. אמר לי ששם לב שאנשים נותנים לי מבט שני והאם גם אני שמתי לב...
שמתי לב? איזו שאלה. לא סתם אני הולכת וחיוך אווילי מרוח על פני... .
לאחר הבריתה, שבה דאגתי לטעום כזית מכל המאכלים (היו טעימים מאוד) וההליכה שלי, ושאר התארגנויות יום השישי (מקלחת, לק על הצפורניים וכו' וכו') ולאחר היומן בטלווזיה התחלתי לראות את הסרט הראשון של "שר הטבעות".
לאורך כל הסרט, שראיתי אותו בהפסקות עד שבת אחר הצהריים, חשבתי על זה שחבל שפיספסתי אותו בקולנוע כי האפקט הוא שונה לגמרי (טוב, אבל לפני שנה, קולנוע לא היה בילוי כל כך עבורי...).
קראתי את הספרים לפני יותר מ - 20 שנה וברור שלא זכרתי הרבה מאז, אבל לאט לאט התמונה התבהרה לי ונהנתי הנאה צרופה מהסרט הראשון.
ביום שבת עצמו, שהיה יום יפה להפליא (עוד אתחיל להשתפך על השמש הזורחת, השמים הכחולים, החמימות שבאוויר, ואז יעיפו אותי מישראבלוג בטענת הגזמה בקיטש...) נסענו לארוחת צהריים אצל משה ובלהה.
את משה פגשתי כבר מספר פעמים (דרך העבודה של ג.) אבל זו היתה הפעם הראשונה עם בלהה והקליק היה מיידי. ישבנו אצלם כמעט 4 (!) שעות ואלמלא היו לנו ולהם תוכניות לערב סביר להניח שעוד היינו נשארים.
ארוחה וביקור מהנים ביותר שנתנו טעם לעוד. ויהיה אצלנו, ובקרוב.
בערב הלכנו לראות את הסרט השני של "שר הטבעות".
ג. ראה את הסרט בפעם השניה תוך יומיים. הוא הלך עם א. הבן הצעיר ביום חמישי והבטיח לראות אותו גם איתי.
אז ככה:
לא התאכזבתי כי לא הייתי צריכה לחכות שנה עד לחלק השני.
אפשר היה להוריד קצת מהקרבות הארוכים.
חלק גדול מהסרט בילינו בנסיון לגלות מי הנאצים בסיפור (סארומן?), מי האנגלים (הארון - אלה עם הסוסים?), מי האמריקאים (האנטים?) .
חלק נוסף מהסרט, במיוחד בקטעי הנוף, הזכרנו אחד לשני ששם היה גם מירוץ האקו צ'אלנג' השנה - ניו זילנד בהחלט שווה ביקור.
הנאה גדולה נגרמה לי בצפייה בשחקנים שמשחקים את הדמויות הראשיות (לא, לא גולום...) השחרחר (שכחתי את שמו בסרט) וחברו היורה בחץ וקשת (בן הלילית הבלונדיני...). אח, זו היתה הנאה צרופה להסתכל בהם... יש למה לחכות...
השחקן שמשחק את פרודו, פשוט מתוק וצללתי לתוך עיניו הכחולות.
בכלל, ההוביטים הם יצורים מתוקים להפליא. רוצה אותם כאן ומיד...
יש למה לצפות בעוד שנה. ועד אז, אני די מתכננת לקרוא את כל הסדרה מחדש, ההוביט וכל שר הטבעות...
ובסוף השבת המקסימה הזו, הרגשתי את העצבות קצת צצה ומזיזה את השמש שבלב. קשה לי עם החזרה לעבודה ביום ראשון. ולא בגלל שסוף השבוע נגמר כמו כל אדם נורמלי, אלא בגלל שמחר חוזרת לעבודה ויודעת ששוב, כל שיחת טלפון תביא את הכיווצוץ בלב שאולי זה ד.
והיום בבוקר הוא התקשר.
והיו מיילים.
ואני לא מתרוממת ב"היי" גדול וגם הצניחה לא תהייה עמוקה (אני מקווה בכל אופן...) אבל היה לי כיף לדבר ולכתוב איתו.
פתיחה טובה לשבוע חדש.
***************************************
אני יודעת שלא הכל מלאי שמש בלב כמוני.
קוקסטה כואבת ואני איתה. בלב, יודעת איך היא מרגישה. אין מילים תמיד לעודד. אין תמיד מילים שיכולות לעודד.
צריך לדעת שמישהו חושב עליך, אפילו שזה מרחוק.
אז אני חושבת עליך ועל הכאב שלך כל סוף השבוע, וכל היום.
עד שייחלש הכאב ושוב תהיי מאוששת ומלאת חיים ושמחה.
כי זה יחזור. אני יודעת.
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
