מטייל המשפט הזה בתוכי כבר כמה וכמה ימים.

ואיתו התעררתי גם הבוקר, שטפתי פנים, אכלתי, התאפרתי, התלבשתי ונסעתי...

עייפות בלתי מוסברת כשאני בעצם כלל וכלל לא עייפה.

לא פיזית ולא נפשית.

משהו עבר בי בימי החג של החודש האחרון.

נכנסתי אליהם בידיעה ברורה לגמרי שהשנה זה יהיה אחרת.

השנה לא תהייה בי אותה תחושת מחנק ומועקה שהיתה תופסת בגרוני ושוכנת בבית החזה כמו גוש אבן של טונות רבות.

הידיעה הזאת היתה ברורה לי לגמרי כשנכנסתי לתקופה הזאת כשאני בסיטואציה מסויימת, והיא נשארה בי גם כשהסיטואציות השתנו לגמרי.

כשמצאתי את עצמי עושה סוג של ניקיון פנימי, פרידה מדברים שקשורים לעבר קרוב או רחוק יותר, יכולת לומר "שלום", יכולת

לשחרר.

ובניגוד לפעמים בעבר הכאב היה ממוקד, זמני מאוד והתפוגג לו במהירות לתוך הבנה ברורה וחותכת שאין בידי לעשות דבר מעבר לדברים שנעשו.

שזאת לא אני זה הם.

ו"הם" יכולים להיות בעצם כל אחד.

הידיעה הזאת  אינה מסירה ממני אחריות למהלכים שאני עושה בחיי ולשבילים בהם אני הולכת ופוגשת אנשים שבאים , נשארים ולעיתים גם הולכים ממני.

הידיעה הזאת נותנת סוג של שלוות נפש מתוך ההכרה שישנם דברים שפשוט אינם תלויים בי, ואין שום דבר בעולם שאני יכולה לעשות , ולהשאר שלמה עם עצמי, כדי לשנותם.

וזאת הנקודה שבה השחרור מתקיים.

חיצונית.

ופנימית.

והיכולת להסתכל קדימה.

להרגיש את הלב נע במין ציפיה מתוקה לבלתי נודע,

ולחייך...

ואין, אין לי מושג איך בכלל עלה , צמח ונכתב הפוסט הזה...

(*"התחדשות" עופרה חזה).