טבועים בגוף כמו בנפש.

כמו סוג של ד.נ.א.עלום שנצרב בו בעבודה קשה ומאומצת שמתחה אותו וכיווצה בהתאמה.

השרירים הם מוליכי הזכרונות והם מקבלים בשמחה את הנסיונות המחודשים שלי לבדוק עד להיכן אני יכולה לקחת אותם שניה לפני שמרגישה שהם כמעט מתפרקים להם מרוב מאמץ.

ואחר כך, האנדורפינים, כמובן...

יום חופש באמצע (סוף) השבוע, כאילו לא מיציתי את מנת החופש שהיתה לי בחודש האחרון מעל ומעבר.

שנתיים חסר חודש לאחר הגיוס שלו, ג. הבכור מסיים היום קורס קצינים ומקבל דרגה.

ורק עכשיו, כשכתבתי וראיתי את המילים מול עיני , שחור על גבי לבן , אני מתחילה פתאום לקלוט ולהבין את משמעות הדבר...

נוסעים לסוף העולם.

להתרגש.