בו מבינים שקבוצת האנשים הצעירים שעומדת בנוח על המגרש עוברת ממצב של צוערים לקצינים, הוא כשלאט לאט,  נעלם הצבא הלבן מעל כתפיהם ופתאום רואים גוש אחד ירוק-חאקי( וכמה מהם בצבע לבן של חיל הים) שרק צבע הכובע על ראשם מבדיל בינהם.

ואותו הצבע של הכובעים השונים (גווני חי"ר למינהם, כסוף של ההנדסה, שחור של השריון וירוק כהה של מודיעין), צובע בצבעים של רוך מסויים את מבנה הבטון המזויין האפור , שיא העיצוב האדריכלי של שנות השישים, שבקלות אפשר למצוא בו, חיצונית,  יותר דברים שמאפיינים כלא מאשר בסיס הדרכה.

והיו שם כולם.

כל עם ישראל כולו.

על בניו, בנותיו, טפיהם, צעיריהם וזיקנהם.

והיו חילוניים.

ודתיים.

מבוססים וכאלה שפחות.

תושבי המרכז והפריפריה.

והיו גם אלו שלא שכחו ונושאים איתם את המשקעים של התקופה האחרונה ומסרבים להפרד מהם, כמו אותה אם צעירה עם שלושת ילדיה הקטנים שעמדה ממש לידינו ושמעתי אותה אומרת להם: אתם רואים, הקצינים ששם, על המגרש , פינו אותנו מהבית...

ולא יכולתי להמנע מהמחשבה שעברה בי בחטף, למה, למה מנחילים כאב וכעס במקום מחילה...

וחוץ מזה היה גם הטקס.

ואני, סאקרית של טקסים צבאיים שכמותי (כן, גברים במדים עושים לי את זה, וחיל הים במיוחד...) , נהנתי מכל רגע ורגע שבו, זימזמתי ושרתי את השירים שליוו אותו (תזמורת צה"ל במלואה) כולל הנואמים של הרמטכ"ל (דני, הם קוראים לו דני )  ושאר האנשים החשובים שהיו חייבים לומר את דברם לקצינים הצעירים ולנו.

והכי הכי, מחאנו כפיים.

לילדים שלנו.

לילדים של

כולנו...

ואם הוא היה נותן לי, הייתי מצמידה את שפתי ללחיו ולא עוזבת אפילו לדקה אחת...

שבת שלום חברים יקרים, אצלי זאת תהייה שבת שבה הלילה יהפוך ליום והיום ללילה...