העייפות נמזגת פתאום בכל הגוף, כאילו טונות של חומר יושבים עליך ולא מאפשרים שום תזוזה.

רק לעפעפי העיניים יש פתאום חיים משלהם ובלי שום הקשבה לאותות שנשלחים מהמוח הם מתעקשים לרדת כלפי מטה ולהעצם.

ואז מתחיל המאבק.

אני מנסה לפקוח את עיני.

העיניים, עצמאיות לגמרי,  נסגרות.

ושוב וחוזר חלילה...

ואיכשהו אני מצליחה להחזיק מעמד עד שנוצר לו חלון של זמן ואני יכולה לשים את הראש על השולחן ולהפסיק את מלחמת העולם בין העפעפיים לביני.

לכמה דקות לפחות...

זאת בחירה, אני מזכירה לעצמי בנסיעה לשם באמצע הלילה, כשהחושך סוגר עלי מכל עבר והרחובות ריקים מאנשים, שחלקם מנסה למלא את השעות הללו של שישי בלילה במטען אנרגיה תוסס וסוער שישא אותו לתוך השבוע הבא, והחלק האחר, מתמלא באותה האנרגיה משנת לילה עמוקה.

זאת בחירה שלי איך לראות את טווח השעות (8) שנפרש למולי שבו אני אמורה להיות ערה ולתפקד במידה גדולה של בהירות.

הפעם בחרתי לקחת את זה קשה ולהגיע עם מועקה מסויימת.

והתבדיתי.

היה הרבה יותר קל מכפי שזכרתי בעבר.

החֵברָה היתה נעימה , הזמן עבר במהירות, ותרסקתי לתוך העייפות רק בסביבות 6 בבוקר.

ומשם כבר ראיתי את הסוף...

לילה לבן.

בוקר טוב.

אני הולכת לישון.