אז הוא דפק לי את האדומה.

ושבר את הפנס.

ויש גם חור בפח האדום הנוצץ שלידו.

ועכשיו היא תהייה כנראה כמה ימים במוסך.

שלא לדבר על המכה הכואבת בכיס בתקופה שכל הוצאה מחושבת מכל הכיוונים.

אבל איך אני יכולה לכעוס עליו, כשמהרגע שראיתי את התמונה בבוקר עם הפנים המחייכות, שכל כך דומות לפניו של ג. הבכור שלי (כמו שכנראה כל החיילים קצוצי השיער דומים), נצבט לי הלב מתוך ידיעה שבסיבוב חיים זה או אחר , זאת היתה יכולה להיות תמונת פניו של ג. הבכור ניבטת ממסך המחשב.

ואחר הצהריים , כשהוא בא לקחת אותי מהרכבת, כפי שעושה כל השבוע הזה, ולאחר שדיברנו ביננו על התאונה שהיתה (מתוך ידיעה שלו שבו האשמה, וכנראה מתוך פיזור נפש שבא לאחר ששמע מותו של החייל שהכיר), התקשר פתאום מכר משותף שלו ושל החייל שנהרג וכשהם דיברו פרצו פתאום הדמעות

 ובכיתי על ילד שאני לא מכירה.

ובעצם מכירה טוב כל כך...