לא, אמרתי בפסקנות לג. כשיצאנו מהמכונית לכיוון הסופרמרקט, אלו לא עננים של גשם אלא ענני אפור להזכיר לנו את החורף.

עשר דקות לאחר מכן הבנתי שלא כדאי לי לשקול קריירה של חזאית מזג אוויר.

וזה לא רק הגשם שהכניס אותי לאחר מכן למטבח , לאחר חודשים שבהם לא עשיתי בו כמעט דבר ופתאום מצאתי את עצמי מכניסה תבניות לתנור ומעמידה סירים על הכיריים והבית מתמלא לו ריח של אוכל זה או אחר, וכולם פתאום ממלאים צלחות ומצקצקים בלשונם בפה מלא ובהנאה.

זה לא רק הגשם, זה המקום שבו אני מגיעה אליו לפעמים והנפש הסוערת שלי מרגישה בו מספיק בטוחה כדי להרשות לעצמה לגעת במחוזות עבר שלה בלי להרגיש את הדם קופא בעורקיה מפחד.

והפחד הוא לחזור לאותם חיים מתים שהיו בי פעם, חיים "שטוחים", חיים "על יד"...

ורק כשמתרכזות בנקודת זמן ספציפית, מספיק תחושות של אמון פנימי, בטחון, הכרה וידיעה ברורה במה ובמי שאני היום , אני מרשה לעצמי להכנס מחדש למקום הזה, לשהות בו זמן מה , להווכח שוב עד כמה אני נהנית בו ולצאת החוצה בידיעה ששוב יקח זמן מה עד שארשה לעצמי להכנס לשם שוב...

וכך שוב ושוב וחוזר חלילה...

ואולי, אולי זה גם הגשם שהביא אותי למין מצב רוח מלנכולי/פילוסופי בלי להיות עצובה כלל...

שבת שלום חברים יקרים, שבת ראשונה של פוך ושל התרכבלות פנימית...