| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 1/2003
 יום חמישי הגיע (מה זה הכותרת הזו? אני סופרת את הימים? למה? )
לרוב מי שסופר את הימים הם לא עוברים לו ואילו אצלי, רק אתמול היה יום ראשון.
הגעתי לעבודה ושוב הרגשתי את ההרגשה הזו, של העצבות, של הכבדות, של הדברים שמזכירים לי את ד. ואז הוא התקשר...
היה שבוע של שיחות ושל מיילים. טובים, חמים, ואף יותר מזה...
היו לי עליות וירידות, אבל נורמלי, בהחלט נורמלי.
הצלחתי להתגבר בעצמי ודי מהר.
לא מחכה לו. לא מחכה למיילים. אפילו יצאתי להפסקת הצהריים שלי, למרות שידעתי שהוא אמור לכתוב לי.
בתקופה הראשונה, לא יצאתי מהמשרד במהלך יום העבודה במשך כמעט 3 חודשים(!!) פן אפספס משהו...
no more.
הוא כתב, עניתי, יצאתי, חזרתי, חיכה לי.
היה מצויין.
אני גאה בעצמי. משוויצה.
עובדת, כותבת, קוראת, מגיבה , משתתפת, מרגישה חלק מ-, שומעת מוסיקה שאוהבת, מקבלת מחמאות ("פמה, בשבוע שעבר חשבתי שאת נראית בת 30 היום אני מוריד אותך ל - 18..."דברי אחד המהנדסים אצלנו...אני שוויצרית שזה פחד...), מרגישה טוב, מחכה לחוג ההתעמלות בערב, מחכה לנסיעה לאחותי בשבת, מרגישה את ציפיה בעורקים, מרגישה טוב...
ועם המזל שלי, כמובן שאחרי הפוסט הזה הכל יעלם ו"השמיכה השחורה" תכסה אותי...
לאאאאאאאאא, לא ניתן לה היום.
לא ניתן לה בסוף השבוע.
ובכלל..
סוף שבוע מלא שמחה לכולם.
ממני  .
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
