אני לא מגזימה, באמת שלא...

כבר היו לי ימי הולדת מכל הסוגים והמינים, עם ארועים רבים יותר והפתעות...אבל שום דבר לא היה כל כך ממלא את הלב בשמחה וחיוך שמרוח לי על הפנים כמו היום הולדת הזה והסיבה מאוד ברורה לי:

החברים שלי...

כאן , בישרא, ובכלל...

עם טלפונים, מיילים, כרטיסי ברכה וכמובן, ה"פריצה" לבלוג שלי והפוסט הכל כך מפתיע וכל כך מרגש שחיכה לי הבוקר...

ארוחת ערב של פיצה ויין בספגטים עם ג. לפני הנסיעה שלו לחו"ל סיימה את היום המרגש הזה והשאירה אותי הלומת יין וגם העצב שהתגנב לליבי לאחר שהתברר שדווקא אתמול לא נוכל להפגש, התפוגג די מהר תוך כדי שיחות טלפון בלתי נגמרות וזר פרחים שיחכה לי למחר...

היה לי פוסט מוכן ליום ההולדת.

קצת סיכומים על העבר (sorry, הרי לא יכולה בלי... ), קצת ראיה לעתיד ותקווה שימשיך כך ועוד יותר...

אבל בפעם הראשונה מאז שאני בישרא, קרה משהו, והפוסט לא נשמר לי בטיוטא, וכמי שמאמינה מאוד בעיתוי של הדברים להתרחש, לא נלחצתי אפילו והבנתי שהפוסט ההוא,

לא היה אמור להתפרסם...

לכן, לא מנסה אפילו לשחזר אותו אבל ישנה פיסקה אחת שנשארה בראשי וחוזרת ונשמעת בו שוב ושוב לאורך כל היום...

לפני שנה , ביום הולדתי עשיתי ספירת מלאי.

זה נותן סוג של בטחון.

הייתי בטוחה אז שהתהליך שאני עוברת עומד להסתיים בכל רגע נתון ופחדתי מזה פחד מוות...ספירת המלאי נתנה לי את התחושה של הממשיות של התהליך שהייתי זקוקה לו...

אם מישהו היה אומר לי לפני שנה שאהיה היכן שאני היום וארגיש כפי שאני מרגישה היום הייתי בטוחה שהוא יצא מדעתו...

היום אני לא עושה ספירת מלאי...

הבטחון בי, בעצמי ובמה שאני עוברת ומרשה לעצמי לעבור הוא חזק ויציב הרבה יותר...

אין לי מושג היכן אני אהיה בעוד שנה אבל אני יודעת שאני לא אפסיק ללמוד על עצמי ואמשיך  לתת לעצמי אישור ויכולת להמשיך לחוות ולהתנסות בדברים שיקרו על דרכי...

הימים שלי עדיין סוערים לעיתים אבל הלב, הלב הרבה יותר שקט, רגוע...ומלא...

וכך, בתחושה הזאת, אני מתחילה את השנה ה 45 לחיי...

ולכל החברים שלי כאן רק ארבע מילים:

תודה רבה, אוהבת אתכם...