עברתי ליד "ארומה" ודילמה קטנה שליבנתי ביני לבינו בשיחת הטלפון הסתיימה במהירות בקניית הקפה...

והמקום הזה "ארומה", אמרתי לו, תמיד ישאר חקוק בראשי בגללו, בגלל הפגישה ההיא, שלא אמור היה לצאת ממנה שום דבר...

ברד יורד בחוץ, ניתך בחוזקה כאילו מנסה לשבור את הקור החוצלארצי שעוטף את מי שמסתובב בחוץ ועדיין לא הועף על ידי רוח הסערה שנושבת בחוזקה כאילו מיאמי היינו בפתחו של הוריקאן אנדריו או משהו דומה...

חורף.

דואגת למלא לי את הימים...בצפיפות שאינה מותירה בידי הרבה זמן לנשום...

הלבד עדיין מפחיד אותי...

וזה מצחיק כי במידה מסויימת, אני רוצה להיות לבד...

פנטזיה חדשה:

לבד.

באמת לבד.

אני, בדירה משלי, מקום שהוא רק שלי.

ואיפא השאר?

הם נשארו בבית. ואני הולכת לשם, כל יום, לבקר...

וחוזרת לבית שלי.

ללבד.

שנשאר לבד או שמתמלא עם מישהו נוסף...

ואני חיה את החיים שלי...

מה הם?

לא יודעת...בפנטזיה לא חייבים להיות מושלמים או סגורים...

זה מה שטוב בה...

אבל איך אני יכולה לפנטז לי "לבד" כזה, מלא ומוחלט יותר, כשאני מפחדת משבוע אחד בלבד, שבו אני, לבד, ללא ג. בעלי...?

שבוע יום הולדת כהלכתו היה לי...

צחוק ודמע, עצב ושמחה היו בו לכל אורכו, ימים של שלווה, ימים של סערה פנימית שהוכיחו לי שאותה השלווה שאני מרגישה לפעמים, היא עדיין מאוד פריכה ושבירה...

"גם אני אוהב אותך" אמר לי היום ד. בסוף שיחת הטלפון שלנו, בלי שום קשר למשפט שאני אמרתי לו לפני כן...

"היי", רציתי לצעוק לו, "לא אחרת בשנה שלמה אולי...?"

הרהורים בסופו של שבוע, לקראת סופו של יום...

הפרידה שלנו שמתרחשת בכל יום חמישי מחדש, כשאנחנו מותחים אותה עוד ועוד בשיחות ארוכות ומילים שמבקשות ללטף מרחוק, התרחשה היום מוקדם מהרגיל ונותנת לי את התחושה שסוף השבוע הזה הוא ארוך מהרגיל...

בבקשה, בבקשה שלא יהיה מזג אוויר סוער מחר, יש לי תוכניות לבוקר ואם יהיה גשום מדי אני אמצא את עצמי ,שוב, מסתובבת בקניון וקונה כאילו אין מחר...

את מאיימת?

לא...רק מציינת עובדה מעציבה. פמה מאבדת את עשתונותיה בזמן האחרון בעינייני קניות...

הברד פסק, הגשם ממשיך לרדת בחוזקה, אבל מרחוק, במערב, העננים השחורים מפנים את מקומם לעננים לבנים ושמש שמנסה לשלוח קרניים בין הקרעים, וחוזר חלילה...

אוי, הפכתי למלאנכולית...

סוף שבוע של חום ואהבה חברים יקרים...