תמיד אתבלבל  ואטעה ולא אמצא את הכניסה הנכונה, ואעשה סיבוב, ואקלל, ואני הרי מאלה שזוכרים לתמיד כל מקום שהיו בו אי פעם...

נכון, אפשר להאשים את משרד התשתיות ומערכת הכבישים והמחלפים רבי המסלולים שמוקמים באיזור חדשות לבקרים (דרך המלך להתנחלויות, שיהיה להם קל להגיע הביתה...הופה...פמה הכניסה פוליטיקה לבלוג שלה...הריעו בחצוצרות, צלצלו במצילתיים...), אבל אני יודעת שהסיבה עמוקה יותר ובכך גם נסתרת יותר...

נסעתי לאמא שלי. וגם לסבתא שלי.

קיבוץ עינת. בית העלמין.

בנוחות מסויימת, שתיהן קבורות שם, מבחירתן, אבא שלי , שלצערו אי אפשר היה לשאול אותי היכן מעוניין לשכון לעולמים, נם את תנומת הנצח שלו בבית עלמין סטנדרטי יהודי/ישראלי/חברת קדישאי ורק בגלל שאני יודעת שזה ממש לא מזיז לו היכן הוא קבור , אפילו לא חשבתי אי פעם להזיז אותו משם...(לא שאפשר לעשות את זה אבל...).

מזג האוויר היה רחום בחלקים נרחבים של הבוקר.

שמש. עננים שחורים. גשם. שמש. עננים שחורים. גשם.

כשהגעתי היה שקט.

רק אני הייתי שם.

לשם שינוי, עצרתי בדרך וגם קניתי פרחים...לא שזה מזיז להן, אבל אמרתי לעצמי שלפחות הפעם אני אזכור את זה...

קיבוץ עינת ידע יפה לנצל את המשאבים שיש בו ולחבריו ולהפוך לאחד הקיבוצים הבודדים המרוויחים והעשירים בתנועה הקיבוצית המתפוררת לה לאיטה...

תחנת דלק ומרכז מסחרי בכניסה לקיבוץ, אולם ארועים, חדר אוכל שמוכר אוכל מוכן הביתה (נראה לכם שהילדים היו שמחים אם הייתי מביאה משם אוכל במקום פיצה ? ), מוסך מרכזי לעשרות סוגי מכוניות, מאפית בוטיק לעוגיות קטנטנות, מעוצבות שכל אחת נשקלת בזה וכמובן בית העלמין, שכל חלקת קבר עולה שם לפחות פי שניים ממה שהביטוח הלאומי משלם עבור כל חלקת קבר בבית קברות סטנדרטי...

אבל מה שמקבלים בתמורה...

חבל על הזמן...

כאמור, הייתי לבדי...

נכנסתי למקום והתחלתי ללכת בתקווה שהפעם אמצא את הקבר מהר יותר מהשנה שעברה. לא מצאתי (המקום הזה גדל משנה לשנה באופן מדהים). אבל לפחות , בניגוד לשנה שעברה, הייתי מוכנה לזה ולא מצאתי את עצמי עומדת באמצע המקום בוכה בכי תמרורים כי אמא שלי נעלמה לי...

מזג האוויר הפך  אנגלי משהו, אפור ומזרזף...

העצים הגבוהים ארוכי השנים נטפו מים , שיחי הקיסוס המטפסים על כל עץ  וקבר נתנו תחושה של מקום אחר, פרחי רקפות, כובע הנזיר, אמנון ותמר ופרחים אחרים מכסים את הקברים בשפעת צמחיה מלטפת...

עברתי לראות את קברי הילדים , רותם, יניב, דור וניב עם הצעצועים שלהם, הגמדים, הפטריות הקטנות הצבעוניות ופעמוני הרוח...

ובסוף מצאתי אותן.

דיברתי קצת (רק אני ...), בכיתי , גם, רק אני והתחלתי לחזור לכיוון המכונית...

ואז תפסה אותי סופת ברד קצרה אך רבת עוצמה שאילצה אותי למצוא מחסה בצל העץ עמוס פעמוני רוח שמעל קיברו בצורת  שמש של נדב הקטן, עם גמדי החרס והפטריות הצבעוניות, עד שהסופה שככה...

וכשיצאתי מבית העלמין, התקרבה שיירת מכוניות להפרד ממשהו שיקר להם והלך לתמיד...

הביקור שם לא מעציב אותי...הוא ממלא אותי שלווה ורצון לשיר שיר הודיה לחיים , לאפשרות לחיות אותם...

ג. הבכור חזר הביתה לשבת מהצבא.

בואי נלך מחר בבוקר ל"שר הטבעות שיבת המלך", ביקש בחיוך גדול, ואני באושר גדול עוד יותר, מהרתי להזמן מיד כרטיסים...

משהו השתנה אצל הילד, משהו בהחלט השתנה...

ולמי שלא בטוח, זהו פוסט אופטימי, בהחלט אופטימי, כמו ימי שישי שלי...

שבת של גשם, רוח וסערה, חום בפנים ואור של נרות החנוכה לכולם...