| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 1/2003
 שוב אני אומרת לעצמי: למה, למה להתחיל את השבוע כך?
אבל זה לא עוזר לי.
ולא משנה איך היה סוף השבוע (והיה טוב).
במוצ"ש אני מרגישה את זה.
מצחיק, כי פעם זה היה קשור לכך שסוף השבוע נגמר וצריך לחזור לעבודה שלא אוהבים. היום זה כי אני יודעת שד. "נמצא" במשרד ומורגש שם אצלי בכל נימי נפשי וגופי...
שמיכת הדיכדוך השחורה החלה לרדת עלי עוד אתמול כשיצאנו מאחותי.
מיד רצית לסלק אותה, ואז נזכרתי: לא להלחם בהרגשות, בתחושות, תני לזה, זה יעבור...
o.k.
הגענו הביתה, יצאתי להליכה. ארוכה, מהירה.
זה עשה לי טוב.
עד הבוקר. בעבודה.
ואני יודעת בדיוק למה.
אפילו אמרתי לעצמי בבוקר: לפעמים אני מעדיפה שלא יתקשר ולא יכתוב, כי אני עייפה...
אז אמרתי.
אז אין סימן חיים היום.
ואת, את מרוצה...?
לא מה פיתאום, למה שאהיה? הרי אני רוצה אותו. ולפעמים לא.
והיה טוב לכולם אם הייתי יודעת בדיוק מה אני רוצה.
אני חושבת שבגילי הגיע הזמן לזה, לא?
אני מנסה לעבוד, לפחות קצת, משהו קטן, מצליחה איכשהו... מקבלת עידוד מחברות, לא יכולתי אפילו לדבר עם קוקסטה כי הייתי מתחילה לבכות מיד ולא יכולתי להכנס לחדר אחר.
אני כל כך "למטה" שקשה לי להינות מהציפיה לאחר צהריים של פינוק שיש לי היום באיזשהו מכון קוסמטי (מתנת יום הולדת שקיבלתי מהם), עם מסאג', ג'קוזי וארוחה במסעדה (עם ג.).
והמצחיק הוא שעכשיו אני באמת לא רוצה שד. יתקשר או יכתוב. חשוב לי מאוד שאני אצא מזה בעצמי, אכיל את הרגשות הללו לבד, בלי העזרה החיצונית שמשמעה סימן חיים ממנו.
לפעמים אין לי כוח לעצמי...
אצא עכשיו קצת להתאוורר...
***************************************************
והכי חשוב וכנראה שיש לזה קשר גם למצב רוחי, היום בערב הוא אמור לקבל את תוצאות בדיקת ה MRI מהשבוע שעבר.
שאני אגיד שאני לא מתוחה, ודואגת, ומחזיקה אצבעות חזק?
כל זה ויותר...
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
