לתוך הסוליטר.

כוחותי נטשו אותי ומוחי לא יכול היה כנראה לשאת שום דבר מעמיק מעבר לשילוב קלף זה עם האחר.

ימים שלכאורה אמורים להיות שקטים להפליא, וכך היה באמת יום האתמול.

הדוקטור נסע לחו"ל , ביזנס וגם שילוב של פלז'ר עם המשפחה ואנחנו, הנשארים מאחור,  נכנסנו לפאזה של פאנג שווי (שינויים בעיצוב הפנימי של המשרד  - קנינו מתקן ליבוש כוסות ! הידד!!) ניקוי השולחן מדברים קטנים אך מעצבנים שהצטברו עליו תוך כדי פטפוט בנחת עם קפה ועוגיות (מלוחות!! וגם וופלות בטעם לימון ושוקולד עם פרורים) ועוד כהנה וכהנה.

השלווה שררה במשרדנו כל כך עד כי אתמול אחר הצהרים כבר אמרתי ששקט לי מדי וכששקט לי אני דווקא מתפזרת ופחות ממוקדת בעבודה.

אמרתי?

אמרתי.

בימינו, עם כל אפשרויות התקשורת, ניתוק הוא לא באמת ניתוק.

וכך, בשעות הבוקר המאוחרות קיבלנו את הטלפון הראשון והטירוף התחיל.

והמשיך במערבולת של עבודה כשכל העובדים במשרד מתגייסים לעזור, כל אחד כמיטב יכולתו אפילו אם לפעמים זה מבטא בעידוד, חיזוק או סתם עצה טובה.

והקלחת רחשה וסערה עד לאחרי השעה ארבע , שאז הבנו שהצלחנו לעשות את מה שנראה בתחילה בלתי אפשרי והכל שב על מקומו בשלום וגם השקט שב לשרור במשרד.

ואז יכולתי להתמוטט לתוך הסוליטר...

עכשיו לפנינו עוד שבוע של שקט , שלווה ופנג שווי...yeah, right...