| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 1/2003
 האייקון היום מחייך...
וגם אני.
ניסיתי אתמול להבין מה קרה. למה היתה לי התזוזה הזו אחורנית שהיתה לי כל כך חזקה עד שהזכירה לי ימים אחרים, קשים יותר, אותם ימים לפני שסיימתי את הקשר עם ד. במתוכנת ההיא, הכמעט הרסנית מבחנתי.
אני חייבת להבין את הדברים כדי לדעת איך להמנע מהם או איך להתמודד איתם בצורה קלה עד כמה שאפשר.
לאחר המסאג' והג'קוזי (עליהם בפוסט אחר...) יצאתי להליכה שלי. בתרפיה הזו אני מצליחה לחשוב בצורה הכי טובה.
תוך כדי ההליכה אני משחזרת מה עבר עלי, מה חשבתי במשך היום ומנסה לראות את הרגע או הרגעים המדוייקים (עד כמה שאפשר) מתי הרגשתי את הדכדוך עוטף אותי.
ופתאום הבנתי.
הדכדוך לא צץ בבוקר והמשיך במהלך היום כשראיתי שאין סימן מד.
ההרגשה הזו החלה מיד כשיצאנו מאחותי, בשבת אחר הצהריים ועלתה שוב במלא כוחה ביום ראשון בבוקר, עוד כשהייתי בבית.
אני הגעתי לעבודה כבר מדוכדכת. כשד. הוא הסיבה למצב הרוח הזה (והמסכן בכלל לא ידע שהוא כזה...).
אז אם התחלתי כך את היום ללא שום סיבה אמיתית איך יכולתי לצפות שהרגשת הדיכדוך לא תלך ותגבר?
הזו זו בדיוק נבואה המגשימה את עצמה.
הבנתי את התהליך עכשיו אני מנסה להבין את הסיבה. למה הדיכדוך?
כי ד. מקושר לי למשרד באופן מוחלט. נכון, כתבתי את זה לא פעם.
אבל אני מנסה להבין מדוע פתאום במוצ"ש אני מרגישה ירידה במצב הרוח? מדוע ביום ראשון עוד כשאני בבית אני מדוכדכת?
ואז הבנתי.
הרגשות שבתוכי כלפי ד. הם אמביוולנטיים, סותרים.
מצד אחד, אני רוצה אותו מאוד, להיות איתו ולהגשים את הפנטזיה, הריגוש , נהנית מאוד מהתחושה שרוצה אותי.
אבל מצד שני, זה גם מאוד מעייף אותי.
אותו הריגוש והשמחה מכל טלפון ומייל מעייפים אותי ולפעמים אני מרגישה מותשת.
למה?
שאלה טובה.
אולי כי בכל פעם שיש ביננו קשר, אני לא מסוגלת להינות רק מהרגע, מהקשר הנוכחי, אלא מיד נזרקת גם לעתיד.
מה יהיה? מתי יהיה? איך יהיה? נצליח? לא נצליח? ואם כן, מה אחר כך?
וזה באופן מוחלט, חלק מפמה הישנה, שתמיד חייבת לדעת מה יהיה, ועדיף עד לפרוט של שעות ודקות...
סוף השבוע משמש עבורי זמן למנוחה, באופן כללי וגם מד. ומהריגוש שאיתו. כשאני בבית אני יודעת שלא יגיע שום טלפון, שום מייל ושום קשר אחר ש"יזרוק" אותי לעוצמות כל כך גבוהות.
אבל לקראת שבת אחר הצהריים אני נזכרת שמחר חוזרים לעבודה ושם...
והנה, הנבואה שמגשימה את עצמה.
מה הפיתרון?
מאוד פשוט (ולא שהגעתי אליו בעצמי...קוקסטה אמרה לי את זה אתמול שוב, בקול ניחר...).
קחי את הרגע.
אל תחשבי על העתיד. הוא מעורפל, הוא לא ברור, הוא לא ידוע, הוא רחוק.
תהני מהרגע.
מהקשר, אם ישנו, ומחוסר הקשר לעיתים שנותן לי זמן ואפשרות להתחזק.
אל תחשבי על העתיד.
כל כך פשוט...
הבנתי.
עכשיו צריך ליישם את ההבנה, נכון?
נכון.
התחלתי.
בטוח שלפעמים גם אשכח והתחושות הללו יעלו.
או שסתם אהיה עצובה. כי זה חלק מהתהליך הארוך שאני עוברת.
אבל כל פעם זה יהיה קצת פחות קשה.
אני אופטימית.
חייבת להיות.
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
