פעולה כל כך פשוטה, לקח לי יותר משבועיים לבצע אותה.

להחליף תיק.

זה הכל...

תמיד הלכתי עם תיקים גדולים , כאלה שאפשר להכניס לתוכם את כל החיים שלנו ועוד ישאר מקום...וכיסים, הרבה כיסים, מכל הסוגים והמינים, גדולים, קטנים, צרים , רחבים, באמצע, בגב התיק, מחוץ לתיק, כיס מיוחד לטלפון הנייד, כיס למפתחות, מה לא...

ודאגתי למלא את התיק...בכל דבר אפשרי...מה לא היה שם?

ארנק גדול ונפוח (איך לא...?), טיפות האף שלי (אחד לשימוש שוטף ואחד אם יגמר לי...[ב 11 לינואר - הניתוח]), נרתיק לשפתונים, פנקס קטן קשיח לכתיבת רעיונות והגיגים, עטים, מסטיק, כל מיני קבלות/חשבוניות/תשלומים/תזכרות/ניירות על כל נושא שבעולם, תלושי משכורת מ 8 חודשים אחורנית, סוכריות בטעם קפה, מסרק (שמעולם לא השתמשתי בו...), תמונות של המשפחה, פתקים חמודים של הילדים כשהיו קטנטנים/ברכות מרגשות שאני כמובן חייבת לשמור, ועוד ועוד...

וכל הזמן הוספתי ודחסתי לשם דברים...

והתיק התחיל להיות כבד על כתפי, לעיתים הרגשתי כאבי גב בזמן שהלכתי איתו...

רציתי תיק חדש.

קטן, אמרתי לעצמי.

תקני הפעם, תיק קטן, תנקי אותו מכל הג'אנק שדחפת לשם...תכניסי רק את מה שהכי נחוץ, שבלעדיו את לא יכולה...

תלמדי את מלאכת הצמצום...

וקניתי.

באתי איתו הביתה שמחה...ודחפתי אותו לארון.

לא יכולתי...מועקה עמדה לי בגרון כשחשבתי על ניקוי התיק והעברת הדברים לתיק החדש...

כאילו...לא יודעת...מועקה...

יותר משבועיים עמד התיק החדש, מבוייש,  בארון ואני המשכתי להסחב עם התיק הישן, שהלך והכביד, גרם לכתפי לכאוב ולהתכופף בכל  פעם שהנפתי אותו ושמתי אותו שם...

ובכל פעם שחשבתי על הסדר שאני צריכה לעשות בו, טיפסה ועלתה המועקה...

ידעתי מהיכן זה בא...

התיק הוא סוג של אלגוריה לחיים שלי...

מלאים , עמוסים, סוערים, ולעיתים מאד מכבידים...

יש שם המון רגשות, תחושות, מחשבות, התלבטויות, ריגושים, עצב, כאב, שמחה, הנאה...

במובן מסויים, הרגשתי שעשיית סדר בתיק הגדול והעמוס לעייפה שלי, ידרוש ממני או יראה עבורי כמו חובה לעשות סדר בחיי שלי...ואני לא רוצה עדיין...

לא מרגישה צורך ל"לסדר", ל"ארגן" את חיי...עדיין רוצה אותם כך, כמו שהם , על כל מה שהם מביאים אלי...

על כל מה שאני לוקחת מהם...

חשבתי על המועקה, פרקתי אותה לפרוטות...הסתכלתי בה, הסתכלתי בי, ולאט לאט היא החלה לימוג...

ואתמול, בשבת אחר הצהריים לקחתי את התיק הגדול והמרופט (דניאלה להבי, החזיק יפה 4 שנים של טילטול ומילוי עד להתפקע...), והתחלתי להוציא דברים...

מנפה בלי רחמים: זה לפח, זה לשמור במקום אחר, זה לתיק החדש...

דברים שלא הסתכלתי בהם בשנה האחרונה נזרקו ללא רחמים...מזכרות אישיות, הועברו לשקית ניילון קטנה והכנסו לכיס קטן, דברים אחרים, נשארו המינימום שבמינימום...

פינקס המחשבות שלי היה גדול מדי...בלי סנטימנטים (ואצלי יש הרבה, ברוך השם...) הוא הוצא ובמקומו נקנה פנקס קטן, בעל כריכה גמישה...עם הרבה מקום למחשבות ורעיונות חדשים...

וכשסיימתי, והתיק הישן היה ריק ועצוב למראה, והתיק החדש, מלא, קצת נפוח, כאילו הולך עם חזה מלא גאווה, מבריק ומוכן לתפקיד החשוב שנבחר אליו: ללמד אותי לקחת אלי ועלי את הדברים החשובים ביותר בחיים , הכי מצומצמים, מרוכזים, בסיסיים וטהורים...

אבל מצד שני, אולי כדאי לזכור שזה רק תיק...