אמר לי  (במבטא המתאים)  הסנדלר הגרוזיני החביב עלי, שהצלקת על שפתו העליונה מביאה אותי תמיד לידי תהייה ומחשבות על קרבות מסתוריים ורומנטיים על ליבה של עלמה צעירה (מאוד צעירה...) בערבות גורגיה, כפי שהם אוהבים לכנות את ארצם היפה והירוקה.

וכוונתו הנסתרת , ויחד עם זאת הברורה לגמרי, במשפט הזה היתה" למה לך לשמור את הכסף אצלך במקום להעבירו ישר אלי , עוד לפני שתיקנתי לך את הנעליים, כמו חדשות ממש...".

ואני , ששמחתי לראות שמישהו , סוף סוף , מכיר במעלותי הטרומיות והנראות כל כך לעין, נאלצתי להשיב את פניו ריקם כי הייתי חייבת לשמור משהו לטיפ ליוסי "ידי זהב" שהפליא לקצוץ בשערי וגם דאג, כמו תמיד לספל קפה אלוהי ממכונת הקפוצ'ינו המושקעת שבמספרה, ואל לי לשכוח כמובן,  את לֶב "אצבעות הפלא"'  שחופף אותי בקביעות ומשקיע דקות ארוכות במסאג' ראש עדין, אך יחד עם זאת חזק וממריץ דם.

עטופה במחמאות כדלהלן , חפופה, רגועה , מסופרת ומעוצבת למשעי, כשאני וחברה נשארות אחרונות במספרה בחברתם של שאר הספרים, שכבר סיימו את עבודת יומם והתפנו להחמיא לנו באופן גורף על כל מה שנראה ולא נראה אצלנו הצלחתי להגיע  מחוייכת ודי עליזה לסופו של יום ראשון שבתקופה האחרונה היה לו פוטנציאל די רציני לדכדוך מסויים.

ובעצם,

כל זה הרי עניין חיצוני הוא.

חשוב לכשעצמו, אבל חיצוני.

כי אם בתוך תוכי לא הייתי מרגישה כך, שלווה, קצת שוות נפש ובוטחת מתוך אותו שוויון נפש, כל זה לא היה מחזיק את הזמן שהיה עלי ללכת מהמספרה עד לחנייה של הרכב...