גם במקום שיש בו טוב רב כל כך עבורי וגם עבור האחרים, מנשבות לעיתים רוחות רעות שמצליחות להכנס , דווקא בגלל הרגיעה ששורה על המקום ההוא בימים הללו, כשהאנשים המנהלים אותו נמצאים הרחק מכאן.

והרוחות הרעות באות, כמו במקרים רבים, דווקא מתוך כוונות טובות במהותן, אבל העשיה שלהן, הנסיון להוציא לפועל את הדברים הופך אותן על פיהן ומביא לעיתים לרצון פשוט להשליך משהו על מישהו וללכת...

והיום דווקא החל בטוב, כשלמוניקה (שהיא לא באמת מוניקה וממש לא לוינסקי) לא היה שום דבר להעיר לי הבוקר, בניגוד מובהק לרוב מוחלט של הבקרים כשהיא מצליחה לתפוס אותי עוד בעומדי בדלת ולפצוח בחביבות, במבטא בריטי מוקפד, ברשימת טענותיה והערותיה שאותן הספיקה לגבש בשעה שהיא מגיעה למשרד לפני.

הדבר נדיר כל כך עד כי שאר עובדי המשרד היו בטוחים שהיא פשוט לא מרגישה טוב.

היא בריאה כמו שור.

אבל אם לא היא ישנם אחרים למלא את מקומה ולאו דווקא במשהו שקשור אלי אלא בכלל, להתנהלות של המקום , שבימים אלו עובר למעשה משלב של מקום בהקמה, על כל החינניות והבראשיתיות של העניין , למקום שהולך ומתבסס וצריך לגבש לעצמו נוהלי עבודה ברורים ומסודרים .

וכולם בעצם רוצים לתרום , וכולם רוצים להיות מעורבים ומרוב רצון טוב מתחילה לבעור קלחת שכולם בוחשים בה  ולתבשיל יש טעם לא ברור ומשרה אי נוחות.

ובשלב מסויים הרגשתי שאני קרובה לצרוח על מישהו  ובסוף יצאה ממני נביחה וגם יצאתי החוצה בסערה כדי לעשות דבר מה ואחר כך התברר לי שמישהי יצאה אחרי וחיפשה אותי כדי לנסות ולהבין.

ולהרגיע.

וככל שהיום התקרב לסיומו הרגשתי איך אני מסתגרת בתוך עצמי, הופכת לאדם א- סוציאלי שכל מה אני רוצה שפשוט יעזבו אותי לנפשי עד שאחזור מ"שם",

להיות כאחד האדם,

להיות פמה...

(ותודה לאל על הסמים החוקיים, על האנדורפינים... )