אמרתי למוניקה כשאני משתדלת מאוד לשמור על קול שליו וארשת פנים עניינית ורגועה.

כי אם כבר מאשימים אותי במשהו, לפחות כדאי לתת לי את הפריבילגיה להיות כזאת.

זה היה חלק מריטואל הבוקר הרגיל שהיה היום כפול ועם ריבית לאחר שאתמול, משום מה, היא חסכה ממני את הערותיה.

וכמובן, שרוב הערותיה הן ממקום שבו היא צריכה להרגיש שיש לה שליטה מוחלטת על כל הסובב אותה , אחת היא אם זה קשור באופן ישיר לתחומי עיסוקה או לא.

לסיטואציה הזאת, של הערות בלתי פוסקות ואפילו אם הם נאמרות בטון שקט ובחיוך לעיתים,  יש יכולת להיות מעיקה ומטילת אימה ברמות שאי אפשר לתאר.

זאת כמו חרב דמוקלס שמתנדנדת מעל הראש.

אני יודעת.

הייתי שם , בעבר.

אצל הגמד המתעלל הסדרתי.

וזה חנק , העיק ודיכא אותי עד עפר בצורה שכבר איבדתי כל אמון ביכולת המקצועית שלי, איבדתי אמון בעצמי.

ופחדתי.

פחדתי פחד עמוק ובסיסי.

שהחרב תיפול ובבת אחת תיקטע את החוט שקושר אותי לעבודה.

את החוט שקושר אותי אל עצמי.

והפחד היה כל כך חזק שבסופו של דבר, כדי להציל את שפיותי נאלצתי להאחז בצורך של א. הצעיר באותם הימים ולומר שאני צריכה להיות לידו ולכן עלי ללכת משם.

והלכתי.

והיום, מהמקום שאני נמצאת בו, אני אחרת.

הפחד לא שולט בי יותר , וכך אני יכולה לענות לה בחביבות ,  באופן ענייני ואסרטיבי, ללא תוקפנות שבאה מתוך פחד , אלא בבטחון שבא מתוך הכרת ערך עצמי מקצועית ולא רק, לעמוד על שלי כשצריך וגם לוותר במידת הצורך.

ומתוך אותה יכולת לעמוד מולה, אני רואה את מי שלא יכול ואת הפחד שעולה שם ולאט לאט מכריעה אותה...

אז לא הייתי עצלנית היום.

אולי מחר...

(והדוקטור חוזר מחר.

בזמן. בדיוק בזמן...)

ובמחשבה נוספת אני יודעת שבעצם  כל כך קשה להיות היא...