פתאום.

כאילו מישהו סגר את המתג.

כאילו הוציא את חוט החשמל מהשקע.

בבת אחת

אָפָס

ותש

כוחי,

והעייפות אחזה ולפתה את

גופי

ורוחי,

עד כי הייתי

צריכה

להוציא אותה מתוכי,

במין יללה ,

בכי קטן,

של מישהו שנזקק פתאום

לחיבוק...

ורציתי בכלל לכתוב על העובדה שסוף סוף אזרתי אומץ (ודוקוא בעידודה של מוניקה) ולאחר כמעט שנתיים של דחייה, הזמנתי תור לכירורג וגם לממוגרפיה.

ישנם דברים שאני פשוט מעדיפה לטמון את ראשי בחול...

ועכשיו, אאסוף את חלקי גופי ואלך לקחת את סג"מ הבית מתחנת הרכבת ואת תיכוניסט הבית מבית חברתו.

ילדים  זה שמחה...

גדולה...

פמה עייפה עם חיוך קטן...

(ורוח שטות גדולה כנראה... )

(ובכלל לא ברור לי אם המילה שבכותרת עברית נכונה היא, ותסלח לי האקדמיה ללשון עברית, אבל כך בדיוק אני מרגישה וכך אני כותבת...)