ישנתי עמוקות שעות רבות.

התעוררתי.

ושוב אני דולקת כאבוקה (כמאמרה של גמאמא)  במרץ ואנרגיות ומפזזת כאילו אין מחר.

יש משהו נעים מאוד בשכונתיות.

במרכז מסחרי קטנטן שמורכב ממנימרקט, פיצוציה, שתי מספרות , חנות בגדי ילדים , פיצריה, המבורגריה, חנות כלי כתיבה/עיתונים/מתנות לילדים שיש להם יום הולדת, וכמובן, הקונדיטוריה שהיא גם בית הקפה.

יש משהו שלו ומרגיע בלשבת במקום בו מכירים אותך, יודעים איך אתה שותה את הקפה וכבר מגישים לך את הלחמניה המתוקה שאת אוכלת יחד עם הקפה, משוחחים שיחות קטנות על דברים שלכאורה אינם חשובים אבל בצעם הם הדברים שמרכיבים את חיינו.

רגליים על הכסא, מקומון חינמי מחנות העיתונים הסמוכה, מחליפה מילים פה ושם עם האנשים שעוברים, לעיתים רק מחייכים.

מבקשת מהירקן שישמור לי משהו, מזכירה לקצב מהמינימרקט שעוד מעט אני באה לקחת את הבשר שהכין לי , שותה את הקפה לאט.

שותקת.

אפילו המחשבות נדדו למקום אחר.

עצלות נינוחה של בוקר שישי.

רק אני עם עצמי...

שבת שלום חברים יקרים, שבת של דברים קטנים שמהווים מכלול גדול...

( * כמובן, הייתי חייבת לתת את אותה הכותרת. והפעם נכונה (תודה למתקנים). עוד יחשבו, חלילה,  שאני לא יודעת עברית... ).