אמרתי לו.

משהו שמשאיר בי חלק מילדותי, כנראה.

זכרון של ריח, רעש ונידנוד מונוטוני מהפנט, שעות ארוכות של נופים חולפים למול העיניים הרעבות, ריצה מטורפת בלילה חשוך בתחנת רכבת זרה ונסיעה הזויה שסיומה בבוקר אפור בעיר אחרת, זרה, הולידו בתוכי אהבה גדולה שלא נעלמה גם אחרי ארבעה חודשים של נסיעה יומיומית רצופה.

אנחנו תחנה קטנה.

תחילתו וסופו של קו פרברי שעובר דרך העיר הגדולה.

אותם אנשים, אותם פרצופים, לעיתים רחוקות מצטרפים אנשים חדשים, באופן חד פעמי או קבוע.

הכרות שמתחילה עוד על הרציף ובישיבה צפופה ברכבת עצמה.

חיוך שמתגנב לו , מילה פה ושם , קיטורים על הרכבת ולפעמים גם מעבר.

אותם הריטואלים.

אלו עם העיתונים.

ואלו שמדברים בטלפון (מישהו אמר, פמה? ).

אלו שקוראים ספרים (מישהו אמר , פמה) .

ואלו שמסתכלים מבעד לחלון, בוהים , רואים לא רואים את הנוף הקבוע שנוסע וחולף מבעד לחלון.

אלו שעם חברים.

ואלו שעם עצמם.

אלו שישנים.

ואלו שמתאפרות בפרטיות האינטימית שהן יוצרות להן בתוך קרון מלא אנשים.

לפעמים צפוף.

לפעמים מרווח.

לפעמים הרכבת יוצאת בזמן.

לפעמים לא.

לפעמים היא טסה , בין גבעות ובין שדות.

לפעמים היא זוחלת.

לפעמים שוכחים להוריד מחסום זה או אחר ואז אנחנו מחכים ורואים את המכוניות טסות על הכביש ולא להפך.

לפעמים היא עומדת ומחכה לחברתה שתגיע לאותו "מפגש רכבות" מסתורי ועלום עליו מודיע הכרוז.

לפעמים היא מגיעה בזמן .

לפעמים היא מאחרת.

אבל בשבילי יש בה, עדיין ולמרות הכל, קסם.

אני תמיד אוהב רכבות, אמרתי לאיש ההוא ,

אז אני רכבת, ענה לי.

האיש ההוא כבר לא איתי, אבל אני יודעת שתמיד אוהב רכבות אפילו אם הן לעיתים

מאכזבות...