בסוף קניתי לי , בחנות מלאה סוכריות ושוקולדים, גביע עם גלידת מסטיק ורודה עם טעמים של הילדות, וישבתי על ספסל באמצע הקניון הזר בעיר נעורי, מול החנות ללא שם אבל הבגדים שהיא מוכרת בוהקים בצבעים עזים של אדום/כתום/לבן/טורקיז...

האוויר מלא קולות אנשים, שירים , כרזות, לקנות, לקנות , לקנות, ואני, אני שוטטתי בכל רחבי הקניון ולא מצאתי דבר אחד שרציתי לקנות אותו לעצמי...

תחושה של חוסר מנוחה בסופו של יום עם ריגוש לכל אורכו, עם הודעה משמחת עבור מישהו יקר שבהכרח מסויים מביאה בחובה שינוי שעדיין אין לי, לנו מושג איך ישפיע עלינו...

והתחושה הזאת , והזרות שחשתי פתאום כשהקניון מתרוקן אט אט מהאנשים, השרו עלי תחושה מעורבת של סוראליזם עם טיפות של עצבות...

ביס אחרון מטעם הילדות ויצאתי מהחניון מחפשת את דרכי בחושך, לא יודעת לפתע לאן לפנות, באזור שהיה בנערותי אגמי החולות הגדולים של מרכז העיר והפך לשדרות רחבות ידיים ומסלולי נסיעה, הקרויות על  שמם של רמטכ"לים שמתו מוות פתאומי או לקחו את נפשם בכפם, ראשי ממשלה שמתו מזקנה ומחלה...

אבודה לגמרי ללא חוש כיוון, מוצאת את עצמי תועה בין הרחובות ומקשיבה לקולו המדבר אלי מתוך ההודעות שמשאיר לי לעיתים בטלפון, ואני שומרת אותם בדיוק לימים כאלה, לדקות של געגוע...מחפשת לקבל ממנו תחושה של מציאות בתוך העולם הלא מציאותי שבו אני משוטטת תוך כדי נסיעה חשוכה...

תזכור את התאריך הזה אמרתי לו, תזכור את היום...מכאן רק מטפסים למעלה...

ומצאתי את הדיסק החדש של סיימון וגרפונקל אבל החלטתי לחכות קצת...