את שם למעלה בשמיים, עם המצנח שרתום לסירת המרוץ שחותכת בסערה את המים הכחולים כחולים-ירוקים-טורקיזיים...

האיש אמר לך להחזיק את הרתמות חזק ואת בטוחה שאת תרפי אז פשוט תפלי למטה...

הסירה מגבירה את המהירות שלה ואת מתחילה להתרומם למעלה...

אמאל'ה....

אני מתה...

אני לא נורמלית...מה עשיתי...מה חשבתי לעצמי...

החוף מתרחק....האנשים שם נורא נורא קטנים פתאום...

הסלעים במרחק נראים כגרגרי חול קטנים...

אני מפחדת להסתכל למטה...

לא להסתכל...לא...

מסתכלת...

הצילווווו...

מחזיקה חזק את הרתמות...אצבעות הידיים מאדימות ממאמץ, מלבינות מכאב...הפה יבש מהאדרנלין שזורם בשצף בגוף...

לא לעזוב, לא לעזוב, ל א  ל ע ז ו ב...

מתי זה נגמר...מתי?

אוי...איזה שקט כאן למעלה...

והכחול/ירוק/טורקיז של המים...

הרוח באוזניים...

האנשים על החוף נראים כמו בובות קטנות בעולם של בובות ברבי...

פמה

עשית את זה...את למעלה בשמיים...

אני לא מאמינה על עצמי...אני לא מאמינה...

שלא יגמר...שלא יגמר...

רק שנורא כואבות לי הידיים...לא לעזוב, לא לעזוב, לא לעזוב...

לא ליפול...

מה.? כבר יורדים?

כבר נגמר?

לא רוצה....לא רוצה...

היה כיף...

אדיר...

קפריסין , אמצע שנות ה 90...

תרגיל בפרוק הפחד ובהכוונתו למקום אחר, של ריגוש והנאה...

(והחברים שלנו שחיכו לי למטה בחוף התפוצצו מצחוק כשראו שאני לא עוזבת את הרתמות והם מזכירים לי את זה עד היום הזה...)