ופתאום עצרתי ותהיתי ביני לבין עצמי

איך אני אוהבת.

איך נראית, איך  אני מרגישה את האהבה שבי.

כי הזכרון שחי

מתוך התחושות שלי ,

הוא זכרון של עוצמה גדולה מאוד.

של אהבה סוחפת,

מרגשת עד כדי עצירת נשימה לעיתים.

שמושא אהבתי חי ממש בתוכי,

נמצא תחת עורי,

נושם את נשימתי.

ומתוך שאין אהבה כזאת באמת יכולה

להתקיים,

כי אין מספיק מקום בתוך נשימתנו ליותר מאשר

לנו , עצמנו,

הכאב שמלווה עימה הוא גדול כל כך

עד כי לעיתים הוא

מכסה אותה ומסתיר את פניה...

וכך הם מכסים אחד את השנים 

ברבדים, רבדים,

של עוצמות מתנגשות בינהן כמו שני גושים אדירים שנפגשים

ומטלטלים את כל מה שסביבם,

והטלטלה הזאת היא בעצם תמצית

החיוּת

שאותה מחפשים לעיתים תקופת חיים

שלמה.

ואם אין הפעם התנגשות אדירים,

ואם אני לא מרגישה כך,

האם אני לא

אוהבת?