| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 1/2003
 חזרתי, אכלתי, התאוששתי ועשיתי את זה...
הייתי חייבת.
אני מושכת את זה כבר שבועיים ואין לי עוד הרבה זמן. למשוך את זה עד ליום האחרון לא היה עוזר, הכאב ישנו וצריך לגמור עם זה.
"זה" - העברת המיילים הראשונים של ד. ושלי מהתיבה הישנה בהוטמייל לחדשה. הם (msn) החליטו לסגור את התיבות הישנות ב - 20.1 ועד אז חייבים להעביר את החומר לחדשות.
בתיבה הישנה שלי יש את המכתבים הראשונים הראשונים ביני לבין ד. משהו כמו 3 ימי התכתבות שהניבו 27 מיילים.
ידעתי שלא יהיה קל. מצד אחד אין עדיין את מילות החיבה והקשר המתהדק אבל מצד שני, לראות את הגישושים , המתיקות של ההתחלה בהחלט צבט את הלב.
למה עשית את זה?
לא יכולתי לתת להם להעלם, להמחק לתמיד. אני שומרת כל דבר. יום אחד, בעוד מליון שנים, אני אשב ואקרא אותם...
או שלא...
אבל הם לא יכולים להעלם.
תיבת הדואר הזו לא בשימוש יותר ואני אגש אליה רק פעם בחודש כדי שלא יסגרו לי אותה.
היה פחות נורא וכואב ממה שחששתי. לא שלא בכיתי אבל זה לא הוריד אותי "למטה", לא מרגישה עצבות כואבת וחונקת.
למה היום? דווקא כשיש לך מצב רוח טוב?
כי אין טעם למשוך את זה ולהרגיש את הלחץ עולה בתוכי. ודווקא בגלל מצב הרוח שלי הרגשתי שאני יכולה, שלא אפול, ובגלל שאין לי חשק לעשות שום דבר אחר אז החלטתי לקפוץ למים ולשחות... ולא טבעתי ,  עדיין עם קצת דמעות.
***********************************************************
לפני כמה ימים נפגש ג. עם חברים שלו מהתיכון. את רובם אני מכירה טוב מאוד כולל את הנשים והמשפחות שלהם.
כשחזר סיפר לי על יגאל. נשוי מעל 10 שנים, שתי בנות שנולדו לאחר טיפולי הפריה קשים ביותר, בעל מקצוע חופשי, מבוסס היטב. מאושר. מאושר?
במשך 30 שנה הוא חושב, כמהה, ומשתוקק לזו שהיתה חברה שלו בתיכון. הוא סיפר שלקח לו 10 שנים להוציא אותה מראשו אבל עם הכניסה לאתר "חבר'ה" וכנס מחזור שהיה בעקבותיו הרגשות התעוררו בו מחדש...
כשהוא מדבר עליה העיניים שלו נוצצות. הוא מדבר עליה בכמיהה חזקה, ברצון להגשים ולממש משהו שלא המשיך מאז התיכון, משהו שעם השנים הפך ליותר ויותר פנטזיה אידילית שכנראה ואין לה שום קשר למציאות אבל בכל זאת...
ואני חשבתי כשג. סיפר לי עד כמה זה עצוב, לחיות עשרות שנים באופן לא שלם, להרגיש שמשהו חסר, שיש איזה ריק בלב, לרצות מישהו כל כך ובלי אפשרות לממש את זה...
חשבתי לעצמי, אני לא רוצה להיות כך...אני לא מתכוונת את שארית חיי לחיות בכמיהה למשהו שפספסתי, לחלום על פנטזיה לא ממומשת שהופכת לאידאלית ולא מציאותית.
ולכן כנראה לא סגרתי את הדלת לגמרי והיא נפתחת לאט, לאט בצורה ובאופן שמתאימים לי...ואנחנו יכולים לחכות ולקוות...
***********************************************************
מרגישה הרבה יותר מאוששת, העייפות די חלפה.
הקדימו לי את הרפלקסולוגיה אז אני יוצאת מוקדם יותר. וגם אספיק ללכת לפני שהפגישה היום עם קוקסטה לראות סוף סוף את הסרט "פרידה".
ואחר כך, כל סוף השבוע פרוס לפני..., שיהיה טוב. לכולם..
| |
| כינוי:
בת: 66
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
