בית ספר קטן , כיתה אחת, רב גילאי בכפר צרפתי בהרים.

תחושה של מקום די מרוחק מכל מרכז עירוני, חי בתוך עצמו...

בכיתה לומדים כ 15 ילדים החל מגיל 4.5 ועד סוף כיתה ה' שאז אמורים לעבור לחטיבת ביניים בעיירה הקרובה.

והמורה.

עליו למעשה הסרט.

35 שנים מורה, 20 שנים באותו המקום, אין לו משפחה משלו, הילדים הם המשפחה שאין לו.

בהרבה סבלנות, אכפתיות, כבוד לילדים ואהבה הוא מלמד אותם את כל המקצועות, החל מהבסיס של הא"ב ועד להכנתם לכניסה לחטיבת הביניים, מקנה להם ערכים של חברות, נאמנות, נמצא איתם ברגעי השמחה והעצב, ומכין אותם, במובן מסויים, לחיים.

הסרט הוא דוקומנטרי, מעניין, מרגש, וגם מצחיק מאוד לעיתים (הסצינה בה משפחה אחת גדולה, על כל ספיחיה מנסה לפתור תרגיל פשוט יחסית בכפל ומתבלבלת שוב ושוב מצחיק עד לדמעות).

סרט שמראה עד כמה הוראה הוא מקצוע שצריך לבוא מאהבה. בראש ובראשונה מאהבה...

לסרט הזה הלכנו אתמול ג. בעלי שחזר מהכפור ואני, לאחר שהרגיש בקולי את העצבנות, העייפות וחוסר הכוח שנשאבו אלי בסופו של השבוע הזה...

ובתוך כך, אני לומדת להתרגל מחדש אליו ולנוכחותו.

היה לי טוב בלבד שלי בימים שהיה בחו"ל. 

אולי כי לא באמת הייתי לבד, אולי כי אני יודעת בתוכי שזה מצב זמני וברירת המחדל שקיימת אצלי היא הביחד, אבל אני כבר לא מפחדת להודות בפני שהלבד הוא אופציה ואפילו היא מחשבתית בלבד...

והוא חזר עם געגוע גדול שמנסה לפגוש את הגעגוע שלי, שהיה אחר לגמרי...

ושנינו לומדים להכיר מחדש...להתרגל...

משהו בי, אין בו כוח, כאילו נשאבו ממני כל האנרגיות שהיו בזמן האחרון, ואומר לי, נוחי קצת, תני לעצמך לאגור אותן מחדש...

שוב עולה בי הרצון לנסוע לסוף שבוע לבדי, ורק צריכה לבחור את המקום והזמן...

או שאני מפתחת משהו, דבר שלא מפליא לאחר הקירבה המאוד גדולה שהיתה לי השבוע למישהו בדיוק כשהיה חולה...().

טוב.

אמבטיה חמה ולמיטה...לפחות השנה, אני לא נלחמת בגוף שלי ובמחלות שלי...

שבת ראשונה בלי ג. הבכור שנשאר בבסיס.

שבת שלום חברים יקרים, של מנוחה, חידוש אנרגיות ובריאות...