אני עדיין לא מכירה את התהליך שבה היא מתרחשת , לכן כשאני מוצאת לפתע את עצמי בתוכה , לוקח לי זמן להבין

מה קורה בעצם ואיך אני מרגישה.

יום שהחל באופן הרגיל ביותר, לאחר שבת שהיתה טובה מכל הבחינות החשובות לי הופך להיות ליום בו, לאט לאט ויחד עם זאת, בבת אחת, נשאבו מתוכי כל האנרגיות כולן.

כאב ראש לא חזק במיוחד אך עיקבי שהחל בשעות הבוקר המאוחרות הביא איתו תחושה של חוסר ריכוז, התנהלות בסלאו מושן במקום במרץ הרגיל שבי, קוצר רוח וחוסר סבלנות ( במשרד היו די המומים לגלות מי פתחה את הפה על אלו שלכאורה תקנו את המדפסת בשבוע שעבר והיא עדיין לא מדפיסה בצבע), חוסר יכולת לטפל ביותר מדבר אחד בו זמנית,

ואוכל.

אוכל.

אוכל.

מקלות פרמז'ן, גרסתי.

עוגיות שושנים מבצק פריך וקצף ביצים, לעסתי.

ופרוסות יפות וכלל לא דקות מעוגת הגזר שנקנתה לכבוד יום ההולדת שנחגג במשרד, בלעתי כאילו אין מחר.

וגם את הסנדביץ מהבית לא קיפחתי...

וזה אפילו לא היה סוג בריחה או נחמה למקום מחבק ועוטף כי האוכל הרי לא משמש עבורי ככזה כבר הרבה מאוד זמן.

ואני אפילו כלל לא עצובה או מדוכדכת.

(לזכותי יאמר שאחרי הפרוסה ה..., לא משנה, מעוגת הגזר , הצלחתי לסתום סוף סוף את הפה ואת עוגיית השושנים החזרתי לאחר כבוד לשקית.

אבל הזכות הזאת באה לאחר יתרת חובה גדולה מאוד בגזרת הנשנושים במשרד... ).

ולמה התחושה הזאת, של התרוקנות אנרגטית חדשה עבורי?

כי בעבר הלא רחוק שלי שממנו אני למדה ומשליכה על ההווה שלי, הכל היה עטוף בעוצמות כל כך גדולות של כאבי געגוע, כמיהה,  ערגה וכיסופים שלא יכולתי לחוות את התחושה הפשוטה והבסיסית כל כך של

התרוקנות

לשם

התמלאות.

והלכתי כמובן לחדר הכושר, שומרת על הליכה בקצב קבוע ואיטי יחסית, אבל כזה שמספיק היה להעלות את הדופק לקצב שריפת שומן שלפחות יעלים את חטאי הבוקר.

וחוץ מזה, ראיתי סידרה שהיתה בה דמות כמו מקגאיוור האלוהי,  שהצליחה להכין פצצת מצרר מצירוף של צנונית, פסטרמה ודובי צעצוע על סוללה  - ומי שראה את מקגאיוור יודע בדיוק למה אני מתכוונת.

ולסיום,

ביום בו כוח הרצון והנחישות שבי חזק כמו רכיכה ממוצעת, לא יכולתי לעמוד מול המראה הכה חושני וקניתי לי סלסלת תותים אדומים ובוהקים במחיר הלא שפוי לחלוטין של 18 ש"ח (אלוהים יעזור, מה חשבתי לעצמי...?! ) כדי להטביע בה את  כל מה שארצה להטביע בה.

אם כבר, אז בסטייל...