כך נראה לי העולם שמסביבי כשקמתי הבוקר, עדיין שפופה ובתחושה שכל אברי כמו פרוסים על הרצפה למולי , ואני צריכה לנוע לאט ולמצוא את הדרך לחבר ולבנות אותי , חלק אחר חלק,

מחדש.

כשיצאתי מהבית, ריחרחתי למצוא אולי גם את הריח ההוא, שמאפיין כל כך את העיר שהיא הבית רחוק מהבית עבורי, את ריח העשן והבייקון המטוגן.

זה היה אפור רך ובהיר ששונה מאפור של יום חורף כבד עננים לפני שהם עומדים להפתח ולשפוך עלינו את כל כובד המים שבתוכם.

וכשנסעתי ברכבת, בשדות שהצבע הירוק מתחיל לצבוע את האדמה החומה, יכולתי , לאלפית שניה, לתאר לעצמי שאני נוסעת באיזור הכפר האנגלי.

וכשהצטרפתי לעשרות האנשים בתחנת הרכבת שכולם ממהרים כגוש אחד לכיוון מגדלי המשרדים של הסיטי המקומי, יכולתי , בלי להתאמץ כמעט, לדמיין שאני בסיטי של לונדון.

ורק הריח היה חסר לי לתמונה השלמה...

ובאופן מפליא, ואולי לא ממש, הרגשתי איך האפור הלונדוני ממלא אותי באותם הדברים שנשאבו ממני אתמול והאנרגיות חוזרות אלי  לאט לאט.

כמעט.

כי משהו בתוכי עדיין חלש ושביר, ומביא אותי לידי בכי מדברים פעוטים שביום רגיל אני מקבלת אותם כפשוטם ולא מקדישה להם אפילו מחשבה שניה.

כי משהו בתוכי רוצה, זקוק, פשוט להיות חבוקה.

בשתיקה...