בת שלוש שנים וארבעה חודשים בדיוק  (כפי שאמא שלי נהגה לתעד במדוייק כל תמונה ותמונה באלבומים המשפחתיים).

בת שלוש וארבעה חודשים בגינה הצמודה לבית של דודים,  עם המרצפות המצויירות והתקרות הגבוהות ברחוב הקטן והשקט במרכז העיר הגדולה, שרק שנים רבות לאחר מכן ראיתי שהוא במרחק שניות מלב שינקין.

תל אביב הקטנה של אמצע שנות השישים.

אבא.

אמא.

ילדה.

אחת.

(השניה תבוא ממש עוד מעט...).

תמונות מבויימות כמו שאז נהגו לצלם.

מבט מצועף.

חיוך גדול.

לשון שובבה נשלחת החוצה.

"ילדה טובה" מרשה לעצמה, באישור מלמעלה, זיק של שובבות ילדי.

שמלת כתפיות רקומה.

חולצה לבנה, קצרת שרוולים, מכופתרת עד לצוואר.

כך צריך להיות.

כך היה שנים רבות כל כך.

עד שנפרץ הסכר.

לפני שלוש שנים וארבעה חודשים.

פמה בת שלוש שנים וארבעה חודשים אז.

פמה בת שלוש שנים וארבעה חודשים.

היום.

(לקוקסטה ששאלה האם פעם באמת הרגשתי ילדה).

פמה ביום חופש בלתי צפוי באמצע החיים